שנות טובות

כמו תמיד בתקופה זו של השנה, אני פונה אל הארון הגדול אשר בחדרי, מזיזה הצידה כמה קופסאות נעליים קשורות בסרט ומוצאת את זו שאני מחפשת. קופסה קטנה,שחוקה שמרוב יושן הפינות כבר קרועות. עוטפת אותה בשתי ידי ומקרבת אותה אל לבי ואחר כך אל אפי,כן עדיין מריחה באפי או בדימיוני את הריחות הנעימים שבקופסא. אצלנו,בבניין, לכל אחד יש קופסא כזאת,קוראים לה קופסת הזכרונות אך זאת לא ממש קופסת הזכרונות זאת קופסת השנות הטובות. פותחת את הקשר בעדינות, הסרט כבר התבלה מרוב יושן, כבר לא כל כך מבריק כמו בעבר אך בעיני הוא כפי שהיה, אוצר את השנות הטובות שקבלתי מאוהבי. האצבעות רועדות,העיניים דומעות ונדמה לי שגם האוזניים עדיין שומעות את הצלילים הנעימים שליוו את ההתרגשות לקראת כתיבת השנות הטובות אל הקרובים והיקרים. היום, רגלי רועדות וגם המקל כבר לא כל כך מייצב עמידתי, אך זוכרת, כן זוכרת את העמידה מול השולחן שניצב ברחוב ועליו פרושות השנות הטובות המבריקות והנוצצות עם החיילים הצעירים שנשארו צעירים לנצח ועם הכתב הקלגראפי המוקפד, של השופרות עם הילדים הצעירים, הטף של אז עם החיוך שובה הלב, של הזוגות הצעירים שייחלו לעצמם שבשנה הבאה כבר יישאו על זרועותיהם את הדור הבא של חלוצי ארץ ישראל היפה.זוכרת איך אצבעותי נגעו בעדינות בנוצץ הנוצץ הזה שסימל את היופי והתקווה ואת החלומות של ארץ ישראל יפה וצעירה. פותחת את העטיפה העדינה של השנות הטובות והמון המון נוצצים מתפזרים על ברכי,אלה הנוצצים של האגרות או של הדמעות שזולגות מעיני? אין לי מושג. הכל מתערבב זה בזה, זכרונות ומציאות וחלומות ומשאלות. כל שנה, בתקופה זו,מכינה את הרשימה אל למי עלי לשלוח את השנות הטובות השמורות אצלי. לחברתי היקרה דבורקה מקיבוץ עין הים איתה ביליתי את נעורי בחולות הזהובים, אל בת דודתי האהובה טובה'לה הקטנה עם הצמה הזהובה, אל החברה הבוגרת ששימשה לי אם ואחות ברגעים בהם הייתי צריכה כתף איתנה,מניה, אל חברתי האחרת מן השירות הצבאי תמרה עם הצמה השחורה, אל השכנה מן הדלת ממול שתמיד מצאה מילה טובה וצלחת חמה להגיש לילדי עד שובי מן העבודה, אל שכנתי מן הקומה שלמטה שניחמה אותי ברגעי הקשים כאשר אהובי הלך ללא שוב בקרבות על המולדת והותיר אותי עם הילדים הקטנים שבכו ורצו את אבא. תמיד היו לה מילים טובות ומרגיעות. היא וודאי תהייה הראשונה שאשלח לה שנה טובה יפה ומפוארת. לוקחת את העט בידי הרועדת מהתרגשות ומתחילה לשרבט על העטיפה את השמות של יקירי אך מה זה, הדמעות אינן מאפשרות לי לרשום את השמות, היד רועדת והמעטפה נרטבת כנייר משומש. מניחה העט מידי ומקנחת את האף הדולף. לא, היום לא ארשום את שמות אהובי. אנצור שמם בלבי וארשום כתובתם מחר,האומנם ארשום? לא! הדמעות אינן על אלה שאינם כבר איתי. הדמעות הן עלי. על הבדידות בה אני שרויה ורק הזכרונות והשנות הטובות מזכירות לי שפעם גם אני נהגתי להכין רשימות של קרובים אליהם עלי לשלוח אגרות ברכה. רק הנוצצים הפזורים על ברכי מזכירים לי שעוד שנה חולפת ואני עדיין כאן ומחכה לבואו של הדוור שמשום מה שכח כתובתי.שנה טובה אהובי ויקירי. אני עדיין זוכרת אתכם.
ו.. כמה נהדר לקרוא בלוג שלא קשור בריב או מדון , אלא בנושא של "שנה טובה" וזכרון לצידה.
שנה טובה לך חברה שלי, לך ולבני משפחתך.
תודה למגיבים, תודה למזדהים, תודה מבקרים, תודה שמצאתם אותי ראויה לקבל תגובתכם.
שנה טובה עם אגרת ברכה ובלעדיה, בריאות טובה והנאה מהחיים
מאחלת לך ולבני ביתך
שנה טובה ומאושרת,
שנת בריאות וכל שתבקשו לו יהי!!
ניצה
ראיתי הרבה אנשים שעולמם מסתכם בתיבה כזאת או אחרת. משם באו הרהורי ומילותי ורגשותי.
תודה על התייחסות והעניין וההזדהות. תודה
בריאות אושר שמחה ונחת
אני לא טיפוס נוסטלגי אבל כמעט עלתה בי דימעה למקרא הבלוג.
(לצערי היום אני דומע על זו שהלכה..)
והשורה האחרונה שכתבת: על הציפיה לדוור, אוי איזה זכרונות
שנה טובה ומתוקה לך
תודה שהתרגשתם.
מאחלת לכל אחד בנפרד, שנה טובה, בריאות איתנה, נחת והמסובבים אותנו.
המשיכו להיות מה שאתם גם בשנה הבאה עלינו לטובה.\
תודה יקירי