אלן הם קורות חייו

בבית אבות אחד בפאתי העיר ישבו כמה זקנים והתלחשו, הקולות גברו והפכו אט אט לויכוח קולני. עץ האיקליפטוס העבות הניע את ענפיו בחוסר שביעות רצון. עוד ציפור יצאה מבין הענפים ופרשה את כנפיה, והויכוח על מספר הציפורים שחלפו רק גבר. אחד מהם פרש ועלה לחדרו. נפשו קצה בויכוח, והוא החליט לשבת ולכתוב את קורות חייו. שידעו הדורות הבאים, שיכירו את הסבא. על נייר חלק רשם הזקן בעט שחור אותיות מרובעות וגדולות 'אלה קורות חיי'. על מה אכתוב? חשב אז לעצמו. היכן אתחיל? במה אסיים? על מה אתמקד? אתחיל בילדות, בזיכרון הראשון, התלת-אופן האדום. את מי זה מעניין? אולי אחר כך, באופניים הראשונות, בעפיפונים שהעפנו, במריבה הגדולה בבית הספר. גם לא. אולי בבגרות. בר המצווה, חטיבת הביניים, לימודי הבגרות. לא, אז לא חייתי, תכננתי, חלמתי חלומות, רציתי להצטיין, אבל זה לא. וכך עבר הזקן על קורות חייו, הצבא, הנישואים, העבודה הראשונה, אחריה השנייה והשלישית, אחר כך הגירושים, פתיחת העסק, הכישלון, הפריחה. הילדים שנולדו ואף פעם לא היה לו זמן אליהם. אמא שנפטרה והשאירה חלל ריק. הנישואים השניים, הילדים שגדלו. העבודה הנוספת... על מה אכתוב, על מה? שאל הזקן את עצמו. מתי באמת חייתי? איזה פרק מחיי היה האמיתי? מתי הרגשתי שאני חי עכשיו ושאני חי נכון, לא בשביל המחר לא בגלל האתמול? כל הלילה הטרידה אותו השאלה על מה יכתוב. בבוקר בחדר שבקומה השנייה נמצא איש מת ודף חלק לבן כשבכותרתו רשומות המילים: 'אלה קורות חיי'. החיים הם אלה שבו הרגע הוא הקובע. שהמעשה הנכון הוא מה שחשוב. כל יום שכזה מצטרף לאמתחת החיים. לכל הימים יש משמעות . הברוטו והנטו של החיים הם שווים.