ספסל בשדרה.

עץ שיקמה נטוע בשדרה.
ספסל עתיק חוסה בצילו.
חולצה לבנה, צווארון פתוח -  
היא, שמלה קיצית תכלת.
ידה בכף ידו. מבוגרים, פסעו
מתונות לעבר עץ השקמה,
לשבת בספסל.
"קיבוצניק, צווארון החולצה
תמיד פתוח" אמרה.
עיניה מחייכות.
הוא הניד ראשו, "קיץ עכשיו".

כלב, ספניה,'האש פאפי', שובב,
רץ אליהם מתחנחן, רגיל לליטופים,
נבח. הב, הב...
ילד עם הרצועה של הכלב, קרא
"בובי בוא, כל הזמן נטפל לאנשים",
אמר, חייך במבוכה.

"בובי"? הזכיר לי את בובי שלי...
'בובי' נלכד יחד עם עוד כלבים
משוטטים, בידי עובדי עיריית
קזבלנקה, ולא ניתן לשחררו.
ואני ילד קטן, בוכה... בוכה... 
לא אוכל... רק בוכה... 
לא זוכר מתי הפסקתי לבכות
ולהתאבל על 'בובי' שלי.