חוזר.

הקשר שלי לשיר, 'הערב יורד עלי אופק...


הערב יורד עלי אופק בוער... 

ככה מתחיל השיר "על איש הפלמ"ח ושמו דודו". ובאחת משורות השיר כתוב: "איתנו סחב הוא מן הלול..

שורה המחזירה אותי שנים הרבה לאחור. 
ילד בחברת נוער באחד הקיבוצים הצעירים בשער הנגב, דוברי ספרדית דרום אמריקאית. שפה שהיא גם שפת אימי היקרה שנולדה בטנג'יר,

שפה שהבאתי מהבית. ועוד שתי שפות. צרפתית מצד אבי הטוב, יליד אלג'יריה. השלישית, שפת המקום, שפת הרחוב).

בשנות החמישים המוקדמות, עם עלייתנו ארצה, אחי בן ה12, ואני בן 9 - במסגרת עלית הנוער. את אחי שיבצו בקבוצת ילדים בוגרים יותר, הוא נשלח לקיבוץ ותיק בעמק יזרעאל, ואותי לקיבוץ בשער הנגב, (הסיבות לעלייתנו ארצה, לפני הורינו, הייתה, שאבי היקר נפטר שנתיים לפני עליתנו).

לא יודע מדוע אני מזכיר, את עניין השפות, עליהן כלל לא חשבתי, אולי זה ייתחבר מאוחר יותר במשהו הנוגע בהן, כמו השורה בשיר על "איש הפלמ"ח ושמו דודו, איתנו סחב הוא מן הלול..." אליו עוד אגיע.
או. הנה זה בא.. השפות, כן, הן מתחברות לעובדה, שאת השפה העברית לא ידעתי. לימודה החל בגמגום משפטים מבויישים. (שומו שמים כמה קשה היה).

המכתבים לאחי בעמק יזרעאל, ולקרוביי בחוצה לארץ, כתבתי בצרפתית..(געגועים.). היום, בראייה לאחור, מי זוכר את קשיי השפה הללו?

היה קשה, ובכל זאת התקדמתי כמעט בן לילה, (לא להאמין) למדתי לקרוא, ובהמשך את השפה העברית.
אחרי ארוחת ערב אחת, בחדר האוכל, בקיבוץ. חזרתי לצריף המגורים שלנו ומצאתי ספר ילדים מאוייר: "גוליבר בארץ הגמדים", אותיות בגודל ס"מ אחד. 6, 7 שורות כתובות 'גמרו' את הדף. לא היה כיסא בחדר שמחיצותיו בין החדרים, עשויים שכבות קרטון עבה. התיישבתי במיטה שלי והתחלתי בקושי גדול לקרוא הכתוב בספר.
חזרתי לקרוא, כל משפט, כל שורה, שוב ושוב, אלפיים פעם... עמוד אחד לקח לי נצח. אך לא ויתרתי, ככל שהתקדמתי בקריאה, גוליבר הענק, החל לאבד גובה.
בעמודים הבאים, האותיות היו מוכרות, ידידותיות. ישבתי שעות בתוך הלילה וקראתי. קראתי וחזרתי... אכלתי, לעסתי את הכתוב בסיפור, מתחילתו ועד סופו, ו... אורו עיני. יודע לקרוא... מאותו הלילה, אחרי שחרשתי את 'גוליבר בארץ הגמדים', עברתי לספרים אחרים, האותיות היו פחות גדולות, אך הן היו מוכרות. אחרי שלמדתי לקרוא 'בלעתי' כל סידרת ספרי טרזן. עלילותיו בג'ונגל הציתו את דימיוני הילדותי.
בתור ילד שיודע לצייר (החברים במשק שקלטו אותי בשבתות, ניצב על תל, או גבעה, שקוע בציור נוף שדות המשק, קראו לי בלצון - ונגוך הצעיר - ). בדמיוני הקודח, ראיתי את טרזן מתעופף בעזרת חבלי שרכים, בין צמרות עצים עבותים. נלחם בתנין ענק, כדי להציל את ג'ין הנערה היפה (התאהבתי בה חחח ) שלימדה את טרזן, לדבר בשפת אנוש! ציירתי אותו עירום עם פיסת עור לחלציו, והסכין המפורסמת שלו, חח...גבר גדל גוף בנוי לתלפיות. מגן על החיות בחוש הצדק המפותח שלו.

ציירתי את ג'ין, וצ'יטה הסימפנז'ה, 'ילד' טיפוחיו של טרזן, שהזעיק את, עדר הפילים, לחלץ את טרזן, כל אימת שניקלע לצרות עם ציידים חמדנים שזממו לצוד גורילות, ביניהן אימו הגורילה, שגידלה אותו, למכור אותם לגני חיות מעבר לים.
למדתי בכיתה ועבדתי היכן ששלחו אותי לעבוד בשדות המשק. אחרי העבודה, המשכתי לקרוא ספרים רציניים יותר.."אנקת גבהים" ."עמק החרוט". "כוכבים מציצים מרום"... אין סוף ספרים.. אהבתי לקרוא. (היום בבגרותי המתקדמת כתבתי ספר: "התמים האחרון" (בזמנו פרקים ממנו העלתי במוטקה)

אך למה להקדים המאוחר למוקדם?

חזרה לילדות התמימה, ולשנות הנעורים המפוקחות יותר... וכאן אני מגיע לשיר 'הערב יורד עלי אופק בוער... על הפלמחניק 'דודו' המובא בכותרת. ולשורה:
"איתנו סחב הוא מן הלולללל"....
ליל ל"ג בעומר. ישבנו בפנים פנטומיות משהו, סביב למדורה המפזזת, המאכלת את העצים והקרשים שהבאנו מאזור הנגריה. צפינו באש המפצחת את העצים ומתיזה גיצים נוצצים זוהרים, לחלל האויר החם, שמשב הרוח החולף טפח על פניה.
שרנו שירים מסביב למדורה. שירי פלמ"ח. גם "על איש הפלמ"ח ושמו דודו".. כשהגענו לשורה,"איתנו סחב הוא מן הלול", נדלקנו!...
החלטנו לסחוב עוף אחד או שניים מן הלול ולעשות קומזיץ אמיתי עם עופות שזממנו, כמו דודו בשיר, "לסחוב מן הלול". וכדי שהחבר קיבוץ, השומר התורן, המפטרל בלילה, באזור המגורים שלנו, לא יחשוד, מה אנחנו מבשלים בסיר הגדול? החלטנו לכסות את העופות שנסחוב בכמות גדולה של זרזירים, אותם למדנו ללכוד בעזרת תערובת עופות שפיזרנו מתחת מיטת רשת, ללא 4 רגליים, באזור הרפת, שם היו הזרזירים מתקבצים על חוטי החשמל הגבוהים, בהמוניהם. את המיטה השענו על מקל קשור בחוט מקרמה ארוך שהגיע עד לחבילות החציר, מאחוריהן הסתתרנו, וחיכינו בסבלנות שהזרזירים ינחתו ארצה ויתקבצו לאכול מהתערובת, תחת המיטה המורמת, אז משכנו בחוט והפלנו את המקל שתמך במיטת הרשת, וגרם לה ליפול על הזרזירים. לרגע הזה חיכינו. קמנו ורצנו אל המיטה, לאסוף אותם בשק יוטא, את הזרזירים הלכודים מתחת למיטה, וסחבנו את השק למגורים שלנו, וכולנו, בנים ובנות, התגייסנו למרוט נוצות, לנקות את פנים הזרזירים, להכין אותם קומזיץ. (לזכור. בזמן הצנע בארץ, ציד זרזירים בקיבוץ היה מקובל)...
לילה אחרי, עשינו התגנבות יחידים בחסות החשכה וסחבנו שני עופות בישי מזל, גדולים, שחנו קרוב לקרע ברשת דופן הלול. למחרת התנהגנו בשקט, לא אופייני לנו, וזה כמעט עורר חשד, וכמו שתכננו, הכנו את שני העופות הגדולים ושמנו אותם בתוך סיר בישול ענקי... 2 שליש מים, תוספת שעועית לבנה שגידלנו מאחורי הצריף. כמה תפוחי אדמה מקולפים חתוכים לארבע. כמה גזרים, שהבאנו מגן הירק. כיסינו את העופות ברובד של זרזירים, והושבנו את הסיר על עצי המדורה הבוערים, כשפנינו זוהרות מחום המדורה ומריגוש המעשה האסור שעשינו.

ישבנו סביב המדורה ושרנו שירי פלמ"ח. שרנו על "איש הפלמ"ח ושמו דודו", וכשהגענו לשורה "איתנו סחב הוא מן הלול"... צחקנו בחלש וקרצנו בעיניים בורקות, ממזריות, האחד לשני.. אט, אט עלה ריח ניחוח מן העופות המתבשלים ומתרככים בסיר המבעבע. ריח שהתפשט בחלל האויר וגרם לפעילות יתר של בלוטות הרוק, להזיל ריר, בטרם טעמנו מן העופות הטעימים.

לבנה, ילדה חברמנית בקבוצה, תופפה בתוף, אצבעותיה הלבנות הקישו בעור התוף החלול. פעם חזק ופעם חלש, צלילו של התוף שונה בהדהודו העמוק, מכל כלי נגינה אחר... שרנו בהתלהבות, מחכים לנתח מן העוף שאמור להגיע לפינו. חיכינו להתחיל לחגוג במנה הגונה של בשר עוף אמיתי, ולא של זרזירים כחושים שאין בהם נגיסה...

ואז ריח התבשיל המהביל והמבושם, הגיע לאפו המפותח של השומר לילה, שאול, חבר קיבוץ, ששוטט עם רובה צ'כי ישן, תלוי על כתפו השמאלית. שתקן ורציני, שהדברא "לא תגנוב", נר לרגליו. הוא התקרב בשקט בלי שנרגיש, חצה ונכנס פנימה לתוך המעגל. אפו הגדול הוביל אותו ישר לעבר הסיר במדורה.... "מה..מה.. יש בסיר חבר'ה?" נהם.."זרזירים, שאול.. זרזירים! מה אתה לא מאמין לנו?" הקמנו קול קרקרה כמעט במקהלה. "אהה.. הִמְהֶםםם שאול, והרים את מכסה הסיר להציץ בתוכו, וענן לבן של אדים חמים מהבילים כיסה אותו, ורגע הוא דמה למלאך לבן בלי כנפיים, בתוך ענן.. שאול השומר, חיכה שהענן הלבן יתנדף ותקע עיניו בסיר הרותח, בתוכו התערסלו זרזירים, מקפצים ומתהפכים בתוך המרק שרמת המים שלו ירדה מטה. שאול השומר החל להחזיר את מכסה הסיר למקומו, כשלפתע הוא הבחין בחלק של
פולקעס מבצבץ מבין הזרזירים. הוא העווה פניו..."זרזירים, אהההה.. "זרזירים" נהם. ובתנופה אחת, שלף את העוף השמנמן, מן הסיר הגדול, בליווי שאר ירקות שעפו באותו הנף יד מנצחת, משמיעים קול נפצוץ בפוגשם באש המדורה, וברגע הבא, שאול מצא עצמו לבד, בטבורה של המדורה. אנו הנערים, עפנו ישר לחדרי המגורים שלנו.

למחרת, הקיבוץ כינס אספה שלא מן המניין, לחרוץ את גזר דיננו. הוחלט להעניש אותנו, שבועיים תורנות, שטיפת כלים במטבח ועריכת השולחנות בחדר האוכל הגדול... בוקר... צהריים... וערב. לשטוף צלחות, ספלים, סכו"מ.. סירים, ביניהם הסיר הגדול שלנו..

"איזה עונש מעצבן, תראה מה עשית לנו יא דודו אחד", זעק אחד הנערים ששנא לשטוף כלים. זמן רב לא העזנו ליישר מבט בעיניהם של המדריכים שלנו...

אחרי זמן, העניין נשכח וחזרנו לחיינו הרגילים. המדריכים היו מרוצים מהתמונות שציירתי עבור הכיתה. החבר'ה אהבו את הציורים שתליתי בחדרים, בצריף המגורים שלנו.

הכיתה שימשה גם, מועדון הנוער. בלילות שבת, אחרי 'קבלת השבת', מזיזים היינו, את השולחנות לצדדים ומפנים את הרחבה, להתחלת הריקודים. ריקודי עם, בקצב צלילי האקורדאון של שמוליק, חבר קיבוץ. בחורון צעיר. צנום, נחבא אל הכלים.

הופעתו של שמוליק, עם האקורדאון, במועדון, בלילות שבת, מיד הרגשנו בשינוי האוירה שהוא מביא איתו. אוירה חגיגית שהפרידה, בין ימי החול לערב שבת.
שמוליק שלט שליטה מוחלטת בקלידי האקורדאון, אומן אמיתי. קשה להבין, איך בחור שקט ומופנם, מפיק כזאת עוצמה, מן האקורדאון הישן המפזז בין אצבעותיו הדקות? מוזיקה סוחפת מלהיבה מציתה את האוירה. מחרוזות, מחרוזות ריקודים מעגליים. המוזיקה הקיצבית שאבה אותנו פנימה למעגל הצוהל.. רקדננו "הרועה הקטנה, מן הגיא"... "שאבתם מים בששון ממעיני הישוע"..מים..מים..מים בששון..מים..מי..". פנים צוהלות, הזעה ניגרת.. ריקודי הורה בשרשרת. מעגל בתוך מעגל. שמוליק מרקיד אותנו... אחר, תורם של ריקודי זוגות, אותם אהבתי.. לאחוז במותניה של הילדה, הנערה כשידיה סביב צוארי.. מרים אהבה לרקוד איתי' קראקוביאק.. "קח אותה, טמבל" אומר לעצמי.. "היא מחכה שתיקח אותה לריקוד.. הנה טמבל, מרים באה אליך..."די עם הביישנות הארורה שלך.. צא מזה".

מרים משכה אותי לרחבה, לרקוד קרקוביאק, ריקוד מלהיב... מוביל אותה סביב, סביב הרחבה בריקוד סוחף.. ושמוליק עובר לריקודים שקטים איטיים, ענוגים...
"עץ הרימון נתן ריחו" - צעדים רכים.. קדימה.. לצדדים. ניצב בריקוד מאחורי מרים. ידי הימנית במותניה. השניה אוחזת ידה השניה. ריקוד אפוף קירבה. חיבוקים, מבטים חולמנים. הלחן עדין.. "אוצרות אופיר וצרי גלעד רכב מצרים שללתי לך כבר..", המנגינה מניעה אותנו ברגש.. מוביל את נערתי לפי המנגינה. מרים מכוונת צעדיה לעבר הצד הרחוק של הכיתה, (המועדון) לא מואר כמעט. גבה צמוד אלי, מאיטה צעדיה. משעינה ראשה על כתפי, קרובה נצמדת אלי. אני משתוקק לנשק לצוארה..אך אני משותק. כוח עלום בתוכי חוסם אותי. לא מאפשר לי לנשק לצוארה הלבן המוטה אלי בהזמנה. "טמבל..מרים מחכה"..אך לא הולך..לא הולך.. מרים מובילה חזרה, אל האור. התלהבותה פגה. היא פורשת, מתיישבת על אחד השולחנות. "טיפש... גולם... משחק אותה ג'נטלמן..."גולם, זה מה שמרים חושבת עליך".. הריקוד מתחלף. "הנאוה בבנות", "מזורקה אמריקאית". לאה... רותי.. אילנה.. שושנה.. כולן תפוסות, רוקדות עם הבנים. (אציין משהו שיישמע כהתרברבות, ולא כך, הוא ) בן 16, 17 נער ספורטאי, רציני. מבע עמוק של כנות בעיניים, תחת שפע ריסים ארוכים שחורים, ושפת גוף משדרת ביישנות, תכונה שדווקא הקסימה את הבנות בגרעין. מהן אימצו אותי לחבר בתקופה זו, או אחרת. חנה. אילנה. מרים. אהבתי אותן. אהבתי להיות נאהב. יותר מדי עדין הייתי איתן. ביישנות כפייתית עליה השתדלתי לחפות בעליזות מדומה, ובתעוזת יתר
התרומה שלי בתחום האומנות. התמונות שציירתי משך השנים, הביאו לכך שאבחר לועדת התרבות של הגרעין. הכישרון שלי לציור ופיסול, לא נבע מחדוות היצירה, אלא ממועקה נפשית, אשר לא ידעתי בימים ההם את מקורה? עמוק בתוך תוכי, יראתי. לא פחד בללכת מכות כשקפצתי להגן על נער חלש מפני נער בריון שביקש להתעלל בו. או להצטרף לאמיצים בחבורה, במחנות הקיץ, לסחוב בחשכת ליל, את דגל מחנה היריב. כמו שהיה נהוג במחנות הקיץ ביאותם הימים. דגל שהתנוסס בראש התורן, גאוות המחנה. לגנוב אותו, תחת אפם של השומרים נחשב למעשה אמיץ. וכלימה למחנה ממנו ניגנב הדגל. ומחזירים את הדגל רק אחרי התערבותם של המדריכים משני המחנות.
חלף זמן וגיליתי מהיכן תחושת הפחד המקננת בתוכי. כנער בחברת נוער בקיבוץ, התגבשה בתודעתי ההכרה שלמעשה אני אדם, בלי בית. שהקבוץ, הוא רק מסגרת - מסגרת ממנה אפלט בבוא היום, אל עתיד לא ידוע. את חששותיי ופחדיי הטבעתי במכחול על בד. ובפעילות חברתית למען הגרעין.

באחת מחופשות הלימודים, נשלחתי על ידי המדריכים, להשתלמות ברמת אפעל. השתלמות ריקודי עָם, ממנה חזרתי, עם מחברות מלאות רישומים ואיורים, של ניתורים.. פסיעות לימין... לשמאל... לפנים.. לצדדין.. (חיוך..חיוך..) ללמד את חברי הגרעין, ריקודי עם, חדשים.
על ביישנותי הנואלת חיפיתי ככל יכולתי בעריכת משחקי חברה, וכשחקן כדורגל מוביל בקבוצת הכדורגל בליגה לנוער. שיחקתי טוב. לא יודע מהיכן זה באה לי, הבנת המשחק? במשחק עצמו פירקתי ביישנותי היטחתי אותה, ארצה.. התקלתי, תקפתי... הבקעתי שערים. מייחל שרוחמה, בת המשק, אותה אהבתי ללא ידיעתה, תראה אותי. לה כתבתי שירים בכתב סתרים אותו למדתי, בהם גיליתי לה את רגשותי, אך לא מצאתי האומץ לגלות לה את סודי, את אהבתי אליה. במפגשים עם בנים ובנות המשק, ידעתי שהיא מודעת לקיומי. נערה בגילי. עיניים ירוקות. התנהלותה כל כך טבעית, נבונה ממני. רכזת תרבות בשיכבה הבוגרת בבית הספר האזורי.שנים אחרי עזיבתי את הקיבוץ וסיום שירותי הצבאי בצנחנים, הצטערתי שלא היה לי העוז, כמו כמה מחבריי בגרעין, בהם קינאתי, לא היה לי האומץ לחזר אחריה. כשבמקביל מחוזר הייתי על ידי 3 נערות בעת ובעונה. אחת מבנות הגרעין, ושתי נערות חמודות מקיבוצים שכנים, איתם היינו בקשר טוב. בדמיוני, מחכה הייתי לה, לרוחמה, מאחורי עצי הקליסטימון הנטועים בקצה המדשאה הגדולה, לצד השביל המוביל אל מגוריה... הנה רוחמה חולפת על ידי. אני מושך אותה אלי.. מצמיד את גופה הנכסף, אל לבי, נושק לעיניה... לשפתיה..לא מרפה... מגלה לה את אהבתי הגדולה אליה... היא לוחשת - "למה התמהמהת עד עכשיו יקירי?...
חלומות באספמיא. מים רבים שטפו את נתיב חיי מאז, והקהו את רגש אהבתי לרוחמה אהובת נעורי.

בכדורגל עשיתי חיל, בגיל 17צורפתי לקבוצת הבוגרים, בליגה א', ממנה עולים לליגה לאומית, הליגה הבכירה באותם ימים בארץ.. (ליגת העל הנהוגה היום, לא הייתה קיימת). שחקני קבוצת הכדורגל, של הקיבוץ, עבדו בפלחה.. ברפת.. מטעים.. נגריה... ועוד... בחורים ששיחקו בקבוצות כדורגל במדינותיהם בדרום אמריקה, לפני עלייתם ארצה, הם הכירו את רזי משחק הכדורגל. יצא מזה שניצחנו את רוב הקבוצות הטובות בארץ, נגדן שיחקנו.

זכות גדולה נפלה בחלקי, להשתתף במשחק אחד מול קבוצתו של יעקב חודרוב, (ינקלה חודרוב ז"ל) גדול השוערים בכל הזמנים שעמדו בין קורות השער של נבחרת ישראל. בתום התמודדות בין שתי קבוצותינו, תוצאת המשחק הייתה תיקו - 1-1 -

התברגנו. עברנו לעבוד 8 שעות במשק, במקום 6 שעות, עד גיוסנו לצבא. באחד מחדרי ליבי שמורה פינה חמה להתיישבות העובדת, והערכה לקיבוץ שקלט אותנו ילדי 'עלית הנוער', וחינך אותנו לאהוב את העבודה, ואהבת הארץ הטובה והיקרה שלנו.
 

(פסל- פגסוס-  כמעט בגודל טבעי. להקליק בתמונה).