נעמה 9

אם יש מישהי שיש סיכוי אמיתי שתגיע לבלוג הזה ותקרא מה שכתבתי עליה זו כנראה היא.

לא בגלל שזה בהכרח מה שהכי מעניין אותה אלא בגלל שהיא כזו...חייבת לדעת הכל על הכל...והיא יודעת. יש לה דרכים להשיג את המידע.

כשהכרנו זה לקח חמש דקות בדיוק מהרגע שראיתי אותה ועד שהלב שלי נדלק.

אולי אפילו פחות מחמש דקות.

כל מה שהייתי צריך לעשות זה להביט לתוך העיניים הנוצצות שלה שהיו כל כך מלאות שמחת חיים.

גם פה פער שנים בינינו גרם ללי לקחת צעד אחורה ואולי גם העובדה שהרגשתי שאנחנו לא בדיוק באים מאותה מנטליות.

ועדיין...נמשכתי כמו פרפר לאש.

במשך השנים ראיתי אותה רבה עם אנשים,שמעתי נשים שמדברות עליה מאוד לא יפה.

תיארתי לעצמי שקל לה יותר בחברת גברים אבל במשך השנים גיליתי גם את החברות הטובות שלה.

יש לה כמה כאלה וגם שם יש הרבה מריבות אבל תמיד בסוף משלימים.

זה מקרה מורכב קצת כי על חברה טובה שלה כתבתי בבלוג אחר.

אני מתבייש לכתוב את המשפט הזה אבל אם רק יכולתי הייתי אוהב את שתיהן אהבה מלאה.

אפס שכמוני,מתפאר באהבה מלאה ולא מסוגל להיכנס למערכת יחסים זוגית רצינית עם אף אחת מהן.

ויש שיגידו "עזוב זאב,אתה כבר מזמן בFRIEND ZONE" איתן.

לפחות במקרה הזה אני יכול לומר שאת הרגשות שלי חשפתי חלקית ובואו נגיד שגם...נדחיתי חלקית.

דברים השתבשו ולא מרגיש לי נכון לפרט יותר מדי.

השורה התחתונה שנשמרה ידידות.

ולמה נשמרה?

כנראה החולשה שלי...

כשהיא מתעקשת שניפגש אני לא באמת מסוגל להגיד לה לא.

במשך עשר ומשהו שנים שאנחנו מכירים נפגשנו בארועים חברתיים וגם אחד על אחד.

בכל פגישה מחדש אני מרגיש את דפיקות הלב.

משהו בה באנרגיות שלה גורם לי להרגיש חי כל כך.

ואני באמת לא יכול לומר שזה בסיס חזק מספיק לקשר אבל עובדה שהיא גורמת לי להיות מאוהב בה שנים.

אני חושב שהיא לגמרי מודעת לדברים כי אינטליגנציה רגשית דווקא יש לה.

אבל אני בעיקר מרגיש שהיא מאוד חוששת מאינטימיות רגשית.

שפת הגוף שלה.

הכי חברותית שיכולה להיות ובאותה נשימה...הכי פחות אינטימית.

קשר העין בינינו מעולם לא החזיק יותר מעשר שניות.

היא תמיד הסיטה את המבט.

גם זו אינדקציה בעיני לחשש מאינטימיות רגשית.

כל כך עצוב לי לכתוב את  זה.

אני זוכר פגישות שלנו שהרגשתי שמשהו נפגע בבטחון שלה.

ואני תמיד הייתי שם לידה,אוהב אותה כל כך...לא,לא רק כידיד הרבה מעבר לזה מבחינתי.

אבל בלי אינטימיות רגשית,בלי עולם משותף זה קשה ליצור זוגיות של ממש.

זה נמשך בינינו ככה הרבה שנים.

היא אפילו יותר יוזמת ושומרת על הידידות הזו ממני.

היא כבר הבינה כמה בעייתי אני עם חוסר נקיטת היוזמה שלי.

אולי היא חושבת שהפגישות האלה עושות לי טוב כמו שהן עושות לה טוב.

אבל זה לא לגמרי מדויק.

כי אני מאוד נמשך אליה גם רגשית ופיזית וזה גורם לזה שפגישה חברית בשבילי היא מעבר לזה.

אני יושב לפעמים ומנסה לבהות בה בשעה שהמבט המרצד שלה מרחף על כל המקום...עיניים שנעות כל הזמן.

אני יודע שהיא רואה אותי,אני יודע שהיא מבינה הרבה מהנפש שלי ואולי יותר ממה שרוב האנשים.

אני חושב שהיא בוחרת להשאיר את הקשר ככה כי קל לה יותר כשזה לא משהו מחייב מדי,זה נותן לה חופש רב.

אנחנו מסיימים פגישה,נפרדים יפה בחיבוק ונשיקה ואני חוזר הביתה עם צמאון רגשי אפילו יותר גדול ממה שהיה בתחילת הפגישה.

אילו רק היתה מבינה כמה היא גורמת ללב שלי להתרחב.

האם היה איזשהו סיכוי לאהבה מוזרה שכזו בינינו? שני אנשים שכל כך הרבה מפריד ביניהם אבל גם כל כך הרבה רגש מחבר ביניהם...

אני לא אגיד שאני אוהב את המצב הקיים.

אבל היא הורידה את האופציה הזוגית מהשולחן בשלב מוקדם יחסית בהכרות שלנו והעמידה אותי מול העובדות.

האלטרנטיבה זה לנתק קשר ואיתה... לנתק קשר זה אומר פיצוץ.

היא תעלב ממש ואני לא רוצה לדמיין אפילו את המילים שיצאו מהפה שלה(ואני יודע,שמעתי אותה מתנסחת בקיצוניות כשהיא זועמת).

אני לי אומץ לעשות לה את זה וכנראה שגם אני לא ממש רוצה לשחרר אותה.

אז המצב נשאר ככה מוזר ומעצבן.

רק דבר אחד מקל עלי.

שאנחנו לא נפגשים לעתים קרובות מדי.

אם היינו נפגשים לעתים קרובות באמת הייתי מרגיש שאני עם הלשון בחוץ.