אני ואחי

זאת ההקדמה לפרק הרביעי העוסק בנושא זה והנקרא כעופר האיילים כעופר ולא עופר.. 

לא משנה כמה אתה מרגיש חלש

וכמה אתה חושב שאינך יכול

להיות חזק בין סדקי אדמת המדבר

בדאגות והקשיים בשביל החיים

אלוקים הקים את כל הקשיחות של המדבר

רק בשבילך.

בתמונה מצוטט "ולי קראת פרח ועיניים אני זוכר פעם הייתי נשמה".,

תמונת שער הספר

זהו סיפור על שני אחים צפויים לאחווה
ולשותפות גורל,
שנולדו לאב ואם שרויים באהבה,
אחר ששהו השניים ביחד, אך לא "יד ביד",
בתוככי רחם אחד.
כמו גל אל גל, כל גל נשבר אל חוף מבוצר,
אך לא קרה אותם אותו דבר, כי אם לְהֵפֶךְ, אוֹיָה!
האחד, כפרח היסמין הפיץ ריח ניחוח בכפר נידח,
והאחר, דָּרַךְ כוכבו ובעולמנו זרח.

וכשאני מסתכל, עֵד ראייה שותק הנני,
ליבי מֵאֵט ומתבונן, החיזיון אותו סודק
בִּכְאֵבי, דמעה ועוד דמעות,
כמי מעיין חם הן גואות, עולות, זולגות,
כניצן בוהק מתקבעות לרגע בצידי עיניי, ונופלות.
כצפריר בֹּקֶר מרעידות הן אדמה טרשית ויבשה,
ואין להן מִקְלָט וּמְלַקֵּט כעת.

נשמתי מכונסת, עטופת תוגה,
ואז את ליבי מְשַׁבֵּר, זֵכֶר הַחֵסֶר
של אֵם וְאָב וְאָח...
געגוע אל ילד אבוד, אֵבֶל של נשמה,
מֵצֵר על מסכת של חיים תועים, שעדיין לא שָׁלְמָה.

רק צִפִּיָּה לָאוֹר הראשון,
המשפחתי, שנחרט בַּזִּכָּרוֹן,
אותו אָהַבְתִּי בבואו, ואף התפללתי שיתארך,
וכה ייחלתי לבל יחדל...

אֶת סיפור חַיַּי
לא ידעו אורחַי,
הן זו מֵעֵין טֶלֶנוֹבֶלָה משפחתית,
אך רוֹוַחַת מאוד בְּחַיֵּי הָאוֹטִיסְט.

בהיוולדי, אימא סיפרה על הֶעָרָה שהושלכה לְעֶבְרָהּ,
שיחזרה שאמרו עליי: "ילד יפה להפליא",
אבל אַלְלַי, היא אותי נָשְׂאָה הביתה
בהרבה שִׂמְחָה וְחדווה, באהבה,
אך... היאך התהפך הגלגל?!

כשהתחלתי לגדול, לה אני הילד הבכור
הבחינה אמי ולחשה לאבי ש...
"זה לא ילד רגיל, הוא לא שגרתי,
הוא נושא עימו, כמו קַו אוטיסטי"

אימא, כמו גל הצף על פני המים,
הנושק פני אדווה ששבה וכבר שוב נעלמה,
הרעיפה אהבה אבל אָצָה בלי תכלית,
בצערה היא רָצָה, מתרוצצת
ודולקת אחר עזרה ומזור מֵרוֹפֵא לְמַרְפֵּא מְקֻוֶוה,
האפשר בבקשה, לתקן? הלוואי!
את שֶׁלָּהּ, סבלנות יְתֵרָה וְרַבָּה,
בכך עוד נִוָוכָח בעליל...

קודם אח לי יהיה
אחי, שאימא שלנו מאהבה הסתירה,
ואותי בְּמוֹסָד החביאה.
היא פחדה על אחי, דאגה
שמא יגדל ילד חריג ובלתי "רגיל".

אחי, עם השנים שחלפו
גדל ודרך לכאורה, כוכבו.
הוא שחקן מדופלם, מעמיד פנים מושלם,
אחד, כמו כולם, בעולם של נורמטיבים, כאילו...

ואילו אצלי, הַשָׁמַיִם לא השתנו,
הן הם במים לא השתקפו,
וּפָנַי לא היו גלויים.
הם לבשו בעיניי,
דיוקן של חוסה ממשלתי
שנראותו לוקה בעמימות מה...

הימים, כמו הגלים, מתנופפים, חולפים,
והחיים כאן, כמו מֵרוֹץ שליחים שבמהלכו,
על מְשׂוּכוֹת מדלגים, וממשיכים.

וְהִנֵה, יום אביבי אחד, בְּחֹרֶף נהיר ובהיר,
אימא באה שוב לבקר אותי,

וצעדה אֶלַי, והיא לא לבדה, לצידה עֶלֶם חמודות,
והיא הולכת ובאה לקראתי.

הוא שלצידה, הסתכל
בשעה שאימא בְּיָדָהּ, אל ליבה אותי אימצה,
הוא את ראשי בעיניו ליטף
וידיו – את פָּנַי.
בקלילות נגע והחליק
כאילו היה אבי הַמֵּת,
ואני רק ידעתי את זה
שכחץ את ליבי חדר,
פילח את תוככי תוכי,
הציף ופחז בי כמים,
ונחשפו סוף סוף, רגשות חבויים.
הסתכלתי, התאהבתי,
וראיתי כי אנחנו כשני סייחים
תואמים למרכבה, באחווה, באהבה.

ובאה ידיעה שפשטה כמו אש בשדה קוצים:
יש הופעה במושבה וכולם אצים, רצים לקראתה.
ראיתי איך הכול כְּמֶרְקָחָה, כשובל כוכבים נוהרים.
כוכב נוצץ, נדמה שנפל בשבילי המושבה,
וכל הבאים לחגוג, הריהם מתאבקים מֵאוֹרוֹ

וכולם כמו כֻּלָן, נתנו בו עינים מִתְְפַּעֲלוֹת
שואפות לגעת בְּמִפְעָלָיו, בְּפֹעֲלוֹ...

על חייו ועל עלומיו סִפֵּר,
על ההצלחה ועל התהילה,
ועיניו נישאו לאופק,
כמו איכר שלגשם צופה,
להרוות הנטיעות.

עכשו הוא כאן,
לתת יד לחלשים שאין קוֹלָם נשמע מֵעֵבֶר לחומה,
להיות איתם כמו זוג סוסים רתום לאפסר,
יחדיו לדהור אל כחול האופק הבהיר,
בשמש הזהובה, המעייפת וּמָלְאָה, לִמְשֹׁךְ תַ'עגלה...

הכול וכולם, את מילותיו לוגמים בצמא,
משפטיו שופעים חיים,
ומריעים להם, ואת העננים שבעורף (הלא זה לא בחורף) הודפים הלאה, ומהללים
את טוּב הלב, ובסרט קושרים וצוררים ונוצרים
ומכירים תודה על בואו לחזק רוחות נכאים.

הוא דִּבֵּר על צִפִּיָּה וְתִקְוָה להבנה טובה יותר,
לעולם מאיר וְזוֹהֵר לָאַחֵר,
על ההוקרה לאלה הנותנים ליבם ומרצם
ומשפיעים מטובם על יד מושטת לעזרה.

ואז הוא דִבֵּר וסִפֵּר עם מבט מעט מבויש,
בין רשרושי המילים מָשְַׁך במבוכה וְשַׂח
על "חיים בסרט" – על סרט חייו, שבו התגלה לו
כי יש לו עוד אח והוא מוחזק במוסד נאלח
ומשבית נפש

וכמו ממצולות ים, עלה מעלה וגילה איך חייו,
כמו גלי הים שוב נסערים,
והאדמה המוצקה שעליה ציפה לעמוד,
לא עוד היתה...

הוא הביט אל העומק, התבונן,
עולמו לא ידע חיזיון שכזה,
לא הבין את האוטיסט הזה...
ואז קרא בשמי,
כאילו ענד רביד של זהב לְהַחֵם סביב צַוָּארוֹ,
לתת לעצמו, ולו כזית
תחושה של משפחה ובית.

בְּרוֹךְ, כבגד משי מלטף,
אותי עטף, חָבַק, אִמֵּץ ואז בָּכָה...
ולא הבנתי מדוע בעצם, הגיר דמעה?

התנדנדתי במקום,
ראשי ממשיך, מוליך ומביא
מעלה ומטה, שָׁח ושמוט, מסובב גופי ותוהה...
אני בחייו נגעתי,
ואני בַּקָּצֶה, על אדמה ומים,
ארץ וְשָׁמַיִם,
שָׁם נבנה בית קֹדְשֶׁנוּ!

ככה – אחים!!