היו היו - ספורו של גרגר שאבד.

הבית נקי ומצוחצח לכבוד החג, חג הפסח. מאגרי החמץ הועלו למחסן ונמכרו וירטואלית לגוי כלשהו... (מכירת חמץ היא הליך נהוג. על פי ההלכה, יש לבער את החמץ לפני פסח, ואסור שיהיה אפילו מעט ממנו ברשות יהודי. עם זאת, מכירתו לגוי יכולה לפתור את הבעיה, שהרי בכך החמץ אינו עוד ברשותו של היהודי, על הגוי לא חל איסור זה.)
המכירה בימינו נעשית ללא מאמץ רב – וירטואלית. כמה אתרים ברשת מספקים שרות זה.
חשוב לדעת, שהמצווה היא לבדוק אם יש חמץ ולא למצוא חמץ. כך שאם בדק היטב ולא מצא דבר, קיים את המצווה. למרות זאת, רבים נוהגים להסתיר לפני הבדיקה 10 פירורי חמץ, עטופים היטב, ברחבי הבית (ומציינים הכול ברשימה מדויקת, כדי שלא יאבדו חלק מהפירורים ויישארו במחבואם עד לחג).
אנחנו משפחה חילונית גמורה עם פלג דתי. לכבודם מאמצים "קלה כחמורה" לקראת החג.
הגיע עת בעור החמץ. הם נוהגים, כמסופר, להטמין 10 פרורי חמץ עטופים היטב – הם נוהגים, כלומר - היא מטמינה מאחורי העציץ, בתוך העציץ, מאחורי הטלויזיה, במגירת השידה – מקומות גלויים לעין, וקלים לזכרון. היא לא רושמת, היא זוכרת...
עכשיו תורו לחפש, לגלות ולבער.
הוא מוצא אחד מאחורי העציץ, אחד בתוך העציץ.... תשעה פרורי חמץ מצא, והעשירי? יוק!
והיא? היא לא זוכרת!
נעטפו עשרה, נספרו עשרה, הוצפנו עשרה, נמצאו תשעה...
לעשירי לא נעשה נס, הוא לא נמצא.
חשבתי לתומי שמכירת החמץ לגוי היא נחמה פורתא על מצוה שלא מולאה במלואה, אלא שהגרגיר לא היה כלול ב"עיסקה"...
ומאז ועד היום הזה לפני שאנו מספרים ביציאת מצרים אנו מספרים על גרגיר חמץ שהיה – ואבד...
חג שמח,
חג כשר שמח ופורח.
הספור שספרתי אמיתי. והפלג הדתי שבמשפחתי מאמינים באמת ובתמים. לקרוא מלים כמו "חברה אזרחית בפשיטת רגל מוחלטת מונהגת ע'"י כנופיית מצורעים פירחחים שודדיי דרכים וניתמכים בעיקר ע'"י '"מחפשיי חמץ'" שתמיד מחמיצים את הגרגיר העשרוני...המפריח סופית את התיזה ש'"זה'"שמר עלינו...עוד שמירה כזו...חג בריא בגוף ובנפש...חג היות אדם...כמה זה קשה ועל כן לעולם אינו נחגג🍃"
הבקורת שלך - לא במקום הנכון....