חנופה.חולשה.מזומנים.וחברי פרלמנט.

מעט זוכרים מתי ואיך הגיע לכפר האיש . כיצד נראו חייו לפני שנאסף אל הכפר – רק הוא יודע. כל שיודעים האנשים הוא כי הכפר שלהם, בו מספרים האנשים זה לזה כי כל בני האדם שווים, נתן לו הזדמנות לחיים טובים יותר. והוא לקח. הוא התחיל כשוליה בקצה קצה השורה. "כיצד ארכוש אמון?" חשב, "בעבודה?" זו הייתה אפשרות טובה. אבל האיש רצה לטפס מהר, לקחת קצת יותר, אז חוץ מעבודה הוא נתן עוד דבר; חנופה. חנופה זה עוזר גם במקום בו כולם שווים ואין שווים יותר. האיש עלה מדרגה אחת. במקום שבו אין שווים יותר ויש מספיק לכולם, גם לאיש מגיע, מן הסתם. יכולנו לסיים כאן ולומר "כמה יפה עשו בני הכפר, כשאספו לחיקם חבר חדש, מעשה נהדר." אבל אז לא היה לנו סיפור. אם כך, המשך... באותו כפר בו חיו רבים, הסתובב סיפור מעניין "כולם שווים. כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו" רבים רבים שחיו מחוץ לכפר רצו במשך השנים להצטרף, המקום נראה כל-כך יפה, כל-כך נעים. אבל... למרות הסיפור שסיפרו החברים, היו כמה כאלה שבכל זאת רצו לעצמם קצת יותר. הם מצאו לעצמם כל מני דרכים קטנות ונפתלות. בסיפור הזה קוראים לזה – חולשות. התנהגות שלא כל-כך תואמת את הסיפור שאהבו לספר אבל חולשות אנושיות קטנות, לא באמת יותר. האיש עקב בדריכות ואורו עיניו הוא נזכר במה שידע לפני שנים – חולשות של אחרים אפשר להפוך למזומנים! לכן סר במהירות לחנות הקרובה ורכש לעצמו פנקס שחור קטן ומכשיר כתיבה. ימים כלילות עשה במעקבים, שם עינו לכל תזוזה, מקשיב לכל שיחת כפריים, מתבונן ועוקב אחר הנעשה באור ובחשיכה. לאט לאט התארכה רשימת החולשות של בני הכפר והאיש היה מוכן לשלב הבא. הוא ניסה נסיון ראשון; מה למשל יקרה אם ירצה לעצמו משרה יותר רמה? בדק למי הוא צריך לפנות ובדק בפנקס – יש לו חולשה? אם כן, באיום דק או מפורש, רכש לעצמו "חבר" חדש וקיבל את מה שרצה. הכפר נתן והוא לקח. לא שהכפר ידע, אבל במקום בו יש מספיק ויותר לכולם, לא כל-כך מקפידים על הקופה. האיש הבין תוך זמן קצר שפנקס חולשות קטן ושחור זה טריק נהדר, ובמוחו הקודח הבזיק רעיון מדהים – מדוע לא לפתוח מועדון חברים? שיתכנסו להם כל בעלי החולשות פעם בשבוע, ויאכלו מפרי גנו שבינתיים התעצם עד בלי די. אבל כדי שהמועדון יהיה אקסקלוסיבי הוא הקפיד בבחירת החברים – שיהיו רק כאלה שאפשר להפיק מהר תועלת ושיהיו רודפי כבוד. במוחו התאב ראה כיצד הוא מאכיל אותם מכף ידו ואיך כל מי שנחשב בכפר יושב רק בפרלמנט שלו. וכל שאר השוטים? שימשיכו לחשוב שהם חיים במקום בו כולם שווים. אבל רבותי שלא תטעו – בעלי החולשות לא איבדו לגמרי את הראש. הם חשו בסכנה אבל זה היה להם נוח. לחלק מהם היו פשוט חולשות גדולות מדי שאי-אפשר לתאר את הבושה, אז מה יעשו, יצהירו בפומבי? יחזירו את הגניבה? חולשה... רק חולשה.... ובגלל שמדי פעם הם נזהרו, לאיש השמות בפנקס כמעט נגמרו. אבל מה הבעיה? שמות אפשר בכל מקרה לרשום. ואם אין להם חולשה, אפשר לסדר להם אחת – ללחוץ, לאיים, לקלקל, להכפיש, מה שצריך יעשה האיש. ובעלי החולשות לא אמרו מילה אלא בדיוק ההיפך – הם הפכו לשותפים, כי אם יש להם כזה מוציא לפועל אז גם הם יכולים לגרוף מזומנים. המון דברים אפשר לעשות על חשבון קופת הכפר. כי במקום בו כולם שווים ויש מספיק לכולם, לא כל-כך בודקים את הקופה וגם אין ממש ערך לכבוד האדם. הכפר נותן והם לוקחים. או לפחות מנסים. והאיש מסתובב בכפר בתחושת כוח עצומה וכל בוקר הוא בודק את מד העוצמה משפיל אחד מזקני הכפר, מתחנף לאשת חבר, דורש נשיקות מפועלי הכפר – כדמי מעבר. אם מישהו מהם מעז לזקוף ראשו, מנפנף האיש בפנקס, וכולם רק משתדלים איתו לא להתעסק. רק הפועלים המסכנים, המפחדים את עבודתם לאבד, חייבים אותו לנשק. האיש לא יעצור גם אם תכלה כל הקופה. מה שהוא רוצה יקר מזהב. בעולם השדים, העושר הוא רק אמצעי, המטרה – להפוך לבן-אנוש, מה שלשד, גם לשד עשיר כקורח – זה לא אפשר. פשוט, הכפר נותן, אז הוא לוקח. ועוד זמן קצר, יימסור הכפר את שארית נשמתו. ואז יישאר רק הסיפור. על כפר קטן שלפני הרבה שנים חיו בו אנשים שהאמינו שכולם שווים. שכמו לכל בני האדם בעולם היו גם להם חולשות. יותר קטנות, פחות קטנות. אלא שיום אחד הופיע בכפר האיש . והיום, נשאר מהמקום הזה –גיהנום.

בא במייל