בחוץ - מאת אתגר קרת

לושה ימים אחרי שהסגר הוסר כבר היה ברור לכולם שאף אחד לא מתכוון לצאת מהבתים. מסיבה לא ברורה אנשים העדיפו להישאר בפנים בגפם או עם משפחותיהם, או שבעצם, בעיקר היה להם טוב להתרחק מכל השאר. אחרי כל כך הרבה זמן בבית כולם כבר התרגלו: לא לצאת לעבודה, לא ללכת לקניון, לא לשבת בבית קפה עם חברה, לא לקבל פתאום ברחוב חיבוק מעיק ממישהו ששירת איתך בצבא.

הממשלה נתנה לאנשים עוד כמה ימים להסתגלות, אבל כשהבינו שהמצב לא הולך להשתנות, לא הייתה להם ברירה. כוחות משטרה וצבא התחילו לדפוק על הדלתות ולהורות לאזרחים לצאת החוצה ולחזור לשגרה.

אין מה לעשות, אחרי 120 ימים לבד לא תמיד קל לזכור במה בדיוק עבדת קודם. וזה לא שאת לא מנסה. היה משהו עם הרבה אנשים כועסים שמתקשים לקבל סמכות. אולי בית ספר. או בית כלא. יש לך זיכרון עמום של צעיר משופם משליך עלייך אבן. אולי את בכלל עובדת סוציאלית?

את עומדת על המדרכה מול ביתך, והחיילים שליוו אותך החוצה מסמנים לך להתחיל ללכת. אז את הולכת. אבל את לא יודעת בדיוק לאן. את מחפשת בנייד משהו שיעזור לך להתאפס. פגישות קודמות, שיחות שלא נענו, כתובות בתזכורות. ברחוב סביבך אנשים מתרוצצים, וחלקם נראים מבוהלים ממש. גם הם לא זוכרים לאן הם צריכים ללכת, או שזוכרים אבל כבר לא יודעים איך מגיעים לשם ומה בדיוק עושים בדרך.

את מתה לסיגריה אבל שכחת את הקופסה בבית. כשהחיילים נכנסו וצעקו עלייך לצאת בקושי הספקת לקחת את המפתחות והארנק, אפילו את משקפי השמש לא זכרת. והיית יכולה לנסות לחזור עכשיו לדירה, אבל החיילים עוד שם, דופקים בקוצר רוח על דלתות השכנים, אז את הולכת לפיצוצייה ומגלה שיש לך בארנק רק מטבע אחד של חמישה שקלים. המוכר, צעיר גבוה שמריח מזיעה, חוטף בחזרה את הקופסה שנתן לך ואומר, "אני אשמור לך את זה כאן, ליד הקופה", וכשאת שואלת אם תוכלי לשלם באשראי הוא מחייך, כאילו סיפרת בדיחה. כשלקח ממך את הקופסה, גב היד השעירה שלו, כמו חולדה, נגעה בך. 120 יום עברו בלי שאף אחד נגע בך. הלב שלך דופק בפחד, האוויר שורק בריאות, ואת לא יודעת אם תחזיקי מעמד. ליד הכספומט יושב איש צנום בבגדים מלוכלכים ולידו ספל פח. את מה שצריך לעשות במקרים כאלה את דווקא זוכרת. את עוברת לידו בצעד מהיר, וכשהוא מספר לך בקול סדוק שכבר יומיים הוא לא אכל את מפנה את המבט לכיוון השני כמו מקצוענית, לא מאפשרת קשר עין. אין ממה לחשוש. זה כמו לרכוב על אופניים, הגוף זוכר הכל, והלב הזה שהרפה כשהיית לבדך יתקשה שוב תוך דקות.