הכלב הזקן

הכלב הזקן, המגושם היה מתרוצץ בנמל החדש בת"א, מרחרח בחשק רב ומנפנף במרץ בזנבו. היה זה מראה מוזר. מצד אחד, נראה היה בעליל שהכלב כבר זקן, "גמור", מעוות בגופו ומעורר דחייה במראהו. אבל מצד שני נראה היה גם שהוא מאוד שמח ומרוצה מחייו, נהנה מכל רגע ורגע ולא מקדיש כלל תשומת לב למראהו, לגילו, ואולי אפילו למחלות מהן סבל.

זה לא מה שהיית מצפה מכלב זקן, מגושם כזה, שנראה היה שכבר סיים את תקופת חייו היפה. אבל היה ברור שדווקא עכשיו, בגיל הזה, הוא מיטיב ליהנות מהחיים, מהחופש, מזה שאולי כולם מניחים לנפשו, לא באים אליו בדרישות. ממש כמו הבן אדם...

גם אנחנו יכולים בגיל המבוגר להיות מרוצים, לא נרגנים, לדעת לקבל בשמחה את החופש שלנו ממחויבויות, מדרישות. אנחנו יכולים ליהנות מהאהדה שהצעירים חשים כלפי "זקנים" – עדיין אי שם ברקע יש את האמונה של "והדרת פני זקן".

אם אני נזכר בתקופות חיי, כשהייתי ממש צעיר, אני מוצא שם הרבה אי שקט ומעט מאוד סיפוק ושמחה. הכול היה אז כרוך במחויבויות, בציפיות, בדברים שרציתי להשיג, בצרכים שהייתי חייב לספק לי ולחברה. מעט מאוד פנאי נשאר לי כדי לחיות באמת. תמיד היה משהו עכשווי, דחוף, שהיה צורך לספק...

אומרים "אתה לא יכול ללמד סוס זקן טריקים חדשים". אז אולי לא נצליח להבריק ולהשתלב בקדמה המודרנית, אבל עדיין אנחנו יכולים לשמש דוגמה לדור הצעיר, דוגמה של אופטימיות, אנושיות, נימוסים, חמלה ואהבה פשוטה וטובה. אין שחור ולבן, אין טוב ורע – הכול הולך ונדרש ערוב ומיזוג של הכול כדי שהחיים יהיו אמתיים ומושלמים.