ארי שביט בספרו האם ישראל היא מדינה מפולגת או מגובשת ומורכבת?
שביט מגייס את יכולת הכתיבה וההפשטה כדי להגיש לקורא ניתו ח עמוק ומקיף בו בעת גם קריא ומקיף ובהיר במיוחד, הספר חלק מסוגה הולכת ומתפתחת של ספרי עיון פןפןלאריים המנתחים את מצבה של מדינה ישראל בדאגה מסויימת והוא כולל ניתו ח היסטורי וסוציולוגי מעמיק.
על פי שביט שנותיה הראשונות של המדינה מתייחדות בממלכתיות שהיתה חלק מרכזי מתפיסת עולמו של בן גוריון, היא מורכבת בעיקר מקבלתה של הכרעת הרוב. במבחן התוצאה על אף מחירים לא קלים התהליך הצליח המדינההקטנה הפכה לנער חסון ומתבגר. בד בבד עברה לשלב הנער המתבגר והמורד, שביט מונה את כל המרידות שעבר דור המייסדים אחד לאחד, הם מתוארים בקצרה ובתמציתיות , הוא נותן סקירה סוציולוגית קצרה אך מקיפה איך פוררה עד תום את הממלכתיות שייצר דור מייסדי המדינה.
הפוליטיקאים והתקשורת המחפשת את האדם שנשך את הכלב, את החד הנושך והבועט כי זה אבי אבות הרייטינג, אך המציאות שונה לחלוטין מי שהיה במילואים למד באוניברסיטה או עבד במקום עבודה מגוון יודע כי הישראלים יודעים לעבוד היטב ביחד, כתף אל כתף הם יוצרים ומגיעים להצלחות כבירות בכלכלה בבטחון ובחדשנות.
הצעתו של שביט להפוך את המורכבות שלה לייחודיות הוא קורא לזה "אחדות הריבוי" דווקא ריבוי של צבעים וגוונים המכיבים את הארץ עשוי ליצור הצלחה ושגשוג.
בחלקו השני של הספר כתוב בפירוט תמציתי תוך הסברים כיצד ניתן להשתמש ב"אחדות הריבוי" ליצירת ערך מוסף בתחומי החיים השונים כנו כלכלה ייזמות חברה פוליטיקה ועוד. מציאת התכונה הייחודית המאפיינת את המתאמן וטיפוחה תוך כדי טיפול בחסרונותיה, כך הוא מתייחס את השבטיות של עם ישראל ומבקש להפוך אותה מנקודת תורפה לנקודה של חזון.
יש מימד של נאיביות בחזון של שביט אך האהבה והדאגה הכנה שלו למדינתינו שובים את הלב והופכים את חווית הקריאה לנוגעת אופטימית ומומלצת.
ההבדל בין ישראל של נעורי (נולדתי לפני קום המדינה) הוא שאז החיים היו קשים אבל העתיד נראה טוב יותר וההרגשה (של סביבתי שהייתה ככל הנראה לא מייצגת) היתה של התקדמות , כיום אני רואה בעיקר אוסף של קבוצות מסוכסכות , מנהיגות זיבלית (הקודמת לא הנוכחית) ומשהו כמו 15% לכל היותר שמחזיקים את העסק בחיים ולחלק גדול מהם - לפחות ממה שאני רואה בין הילדים של מכרי - נמאס והם שייכים לאלה שיכולים להסתדר מצויין בכל מקום בעולם .