בית דגן - יש מקום כזה

בקומה עליונה גרה הבת. קומה מעליו. לא פעם מתעצבן עליה. הגיע הזמן שהיא תמצא מקום אחר בדומה לאחיה. די. מתי היא תלך? חוזרת אותה שאלה ומטרידה אותו. איך יומר לה. היא תחשוב שאבא שלה מגרש אותה מגן העדן שיצר לה. היא חייבת ללכת, לא בשבילי , עבור עצמה, חושב. רוב הזמן היא עטופה בתוך עצמה. קומה עליונה מספיק מרווחת ויותר. רכב מחכה לה בחנייה. שלה. לא פעם הוא חושב שאולי הוא האשם. פינק אותה . נתן ונתן. היא לקחה. הוא הרי אבא שלה. ובכלל, מגיע לה. כך רמזה כשישבנו ליד שולחן האוכל בזמן הארוחה  מסתירה חיוך בכף ידה. שייתן פחות לידועה שלו. למה על חשבוני? כך אמר גם אחיה. אחיה נולד שלוש שנים לפניה. הוא בן 26 שנה. הוא באותה דעה. הבת והבן לא מרבים לדבר. מעבירים מסרים בנייד שקשור לידם בקשר גורדי. אבא נותן לחברה שלו וחוסך מאיתנו. כתב לה. אמרתי את זה גם לסבא. סבא לא אהב מה שכתבתי. משהו חסר לך? ענה לי סבא וגם כתב לי: הרי גם אתה לא צריך לפשוט יד. כמעט למדת כזאת באוניברסיטה כיצד לסובב ולאגף כל עניין כספי שלעיתים דרוש לך ללימודים ולפעמים כדי שיהיה בחשבון הבנק שלך כמו עוגן לאנייה. אבל אני עובד קשה. אתה בן עשרים ושש. מה כל כך קשה? לא קל לי. ולמי קל? טוב. עכשיו לא מבקש כלום. בעוד שעה אולי בעוד יום הוא ישכח מה שאמר ויחזור לנדנד עם החיוך שלו ששכר הדירה שלו שוב עלה ודמי הלימודים לא מספיקם. בקומה עליונה  שקט עכשיו. הבת נסעה לסיני לחופשה. אביה יושב ליד שולחן האוכל פותר תשבצים. הוא הצליח לאחר גירושיו לבנות  בית מחולק ל 4 דירות קטנות. שתיים להשכרה, דירה שלישית בה גרים הוא וחברתו לחיים, דירה נוספת לילדים בינתיים. הנה קרה מה שקרה ואני הסבא גר בבית ארבעת הדירות קומה ראשונה. בדירת המרתף שיופיה אינו נופל משל דירתי, שכר אותה בחור צעיר אולי לא כל כך צעיר. מי שלא קרוב לגילי הוא צעיר. גם הוא לבד. רווק. אולי גרוש. באחד הימים כשנפגשנו ליד דירתי עמדה לידו ילדה אוחזת בשרוול חולצתו. כשהילדה פנתה אליו ושאלה, אבא, נו מתי כבר נוסעים? ככה נודע לי שהילדה שלו. לא נעים להגיד שאפילו את שמו איני יודע. לא שואל. אולי אני צריך לשאול. בימים אלה השכן מדירת המרתף, נמצא בהולנד. נסע לבקר את אימו. רִכבו חונה צמוד לערימת האשפה שהולכת ותופחת כאילו צומחת לעצמה. סמטת הזית שקטה. חצי שנה חלפה מאז באתי לכאן לאחר שבני הצליח לפנות עבורי את דירת הקומה הראשונה. תחזוקת דירתי כולה עלי. אני יכול לשלם. משהו קרה במשרד האוצר. גמלתי החודשית גדלה פלאים לקראת סוף דרכי. בני צריך את שכר הדירות. לפני שנים נולדה לו בת. בנוסף לזו שכבר סיפרתי מקומה עליונה. עניין די לא ברור. אבל הוא מחויב בדמי מזונות לבת שגרה לא אצלו. זו אחת הסיבות שבשלהן הצעתי לבני לשלם שכר דירה. אני יוצא מעט מהדירה. הקיץ חם. ובדירה הזמן עובר לו חמים לפעמים מזגן. לא פעם אני חושב לעצמי ואומר, דווקא עכשיו בשנתי ה 87 יש לי יותר כסף משאני צריך. היו ימים שחסרה הייתה לי אגורה כדי לקנות כרטיס לאוטובוס שנסע מתחנה מרכזית תל-אביב לאימא שגרה ביפו בבית ערבי נטוש. אז נהג האוטובוס הוריד אותי מהאוטובוס. היום יש לי כרטיס נסיעה חודשי חופשי ובחצי מחיר. אימא כבר לא ביפו. נפטרה. יש רגעים בהם אני חושב שאולי עכשיו לאחר מותה מעט הוקל לה. לאימא לא היה אפילו יום אחד של נחת. תמיד לבשה בגדים זולים אפורים. לא זכור לי שראיתיה ולוּ פעם צוחקת. משקל החיים הכניעה מדי יום. ובלילות יָשנה על אותה מיטת בד שוקע. רק פעם אחת ביקרתי בקבר שלה.מקום עזוב בין קברים שותקים. בזיכרונות שלי אני נפגש איתה כשאני יכול. לא פעם מופיעה אצלי בחלום. עדיין לובשת אותה שמלה אפורה שזכורה לי מימי ילדותי באי זקינטוס שביוון.