ארץ זבת חלב, או ארץ אוכלת יושביה.

עוצר ברמזור באדום, מחכה שיתחלף לירוק, להמשיך בנסיעה.
משפת המדרכה קופץ להטותן (ג'נגלר) עם כמה כדורים ונותן, בין האדום לירוק, הופעה קצרה, לקבל כמה מעות מהנהגים הממתינים שיתחלף האור ברמזור, להמשיך בנסיעתם.
אני מסמן לבחור, מודאג שלא ידרס על ידי אחת המכוניות בצומת המסוכנת,
סימנתי לו לבוא אלי.
הבחור חובש כיפה, פאותיו מתנפנפות ברוח בא אליי בריצה עם חיוך גדול על פניו, הורדתי את השמשה ונתתי לו מטבע של חמישה שקלים, אותן אני מחזיק באוטו, לשחרר עגלה בסופר.
הבחור נראה מאושר, הוא שלח אליי צרור ברכות, הוציא מכיסו 'סטיקר' (כזה שמדביקים במכוניות) ונתן לי אותו, בסטיקר כתוב "אלוהים אוהב אותך", ומיהר לרוץ לעזוב את הצומת.
השלכתי את הסטיקר לאחור למושב האחורי והמשכתי בנסיעה.
לפני המון שנים טרקטוריסט צעיר ירד מן ההר על פסגתו עבד, נוהג בטרקטור שרשרת כבד, ירד בשביל על שפת התהום.
החום והעייפות גברו עליו, נעצמו עיניו נרדם על מושב הטרקטור.
בחטף פקח את עיניו וראה שהטרקטור ממשיך לנסוע בתוואי היורד מטה בלי לסטות מהשביל.
הוא ניסה לדחוק את הפחד שתקף אותו וקילל את ההר ואת המיתון בעטיו לא עשה כמו שחברו לעבודה עשה, שלא הסכים לעבוד על ההר, והקבלן פיטר אותו.
כעת הוא איש מבוגר, וחשב על הסטיקר שהג'נגלר (הלהטותן ), הדתי הצעיר נתן לו, עליו כתוב "אלוהים אוהב אותך".
הוא חשב על הסכנות הרבות שעבר בחיים, כה רבות שלא ניתן לספור, ותהה אם אין דברים בגו?
(תמונה- מהימים ההם, מקום אחר, אזור ים המלח)
סיפוריך ועלילותיך מרגשים מאד, מאד!!!
אני במיוחד התחברתי לסיפורך על הטרקטור הדוהר במורד השביל על שפת התהום.
זה הזכיר לי חוויה אישית שלי מימים רחוקים.
בתום מלחמת ששת הימים חזרנו ארצה מרמת הגולן על שרשרות הטנקים - כי לא היו מספיק מובילים וגם כי זה היה קרוב.
כולנו היינו מאד עייפים כולל הנהג. בשלב מסוים כשאנו נוסעים במורד לכיוון המצוק מעל הכנרת, הודיע הנהג בקשר הפנימי: "אני לא יכול לבלום, תתכוננו להתרסקות".
כולנו, אנשי הצוות התכווצנו כל אחד בפינתו כשהטנק מתדרדר באיטיות. לפתע נעצר מעל המצוק כשהוא בולט כ- 1,5 מטרים מעל התהום.
ירדנו, חיברנו כבל לטנק אחר, גררנו אותו לאחור ונכנסנו לשיירה והמשכנו לנסוע כאילו כלום. כל אחד נישאר עם החוויה לכל חייו.
עברנו את המלחמה בשלום והנה על מורדות הכינרת כמעט התרסקנו.
מאז אני מאמין רק בעצמי וחסיד של האִמרה של המשורר יל"ג בשירו העגלה הטובעת בבוץ: "לאיש אשר ידו לו לא תושיע לא ישלח גם אל עזרה מרקיע".
תודה על התגובה. לא הייתי קורא למצבים האלה הקורים לאדם במהלך חייו, "עלילות" (חיוך).
מקרה הטנק שלכם שאיבד את הבלמים, קרוב מאוד למצוק, סיפור מסמר שיער.
מזכיר נשכחות, איך בלילה חשוך בסיני, בלי אורות), (אסור להדליק אורות), הזחל"ם בו נסענו התהפך. היינו כל כך עייפים, שלא הבנו מה קרה. (כבלים, שרשראות מזחלם לזחל"ם העמדנו שוב את הזחל"ם על ציר הנסיעה והמשכו כאילו כלום לא קרה. בנס אף חייל לא נפצע. (היום התקשורת הייתה עושה מהמקרה שלך עם הטנק, מטעמים).
בריאות ונחת בנצי (חיוך).
("ליבי במזרח ואנכי בירכתי מערב"). כתבת
געגועים למולדת. ("לבי במזרח ואני במערב" יה ודה הלוי").
תודה תמי, על העידוד.
בריאות ונחת תמי היקרה. (פרח).
תודה על תגובתך ועל הבנתך מניסיון אישי את הסיטואציה.
בריאות ונחת😉
("ובאשר לי הוא מפחית מעוצמת ההתרגשות"). כתבת.
אולי צריך הייתי להמשיך את הסיפור בגוף ראשון, אולם מרחק השנים מהירידה מן ההר, עד המקרה ברמזור, הביא אותי להמשיך את הסיפור בגוף שלישי.
תודה מירה. בריאות שמחה ונחת. (פרח).
שבת שלום.