אדריאן.בעולם האפור היכן שלא תמצאו חיוך או אושר.בא במייל

בעולם האפור, היכן שלא תמצאו חיוך או אושר, במקום שאין צחוק או תיקווה - שם, בבניינים רבי הקומות, באחת הדירות המלאות יצורים אנושיים ששכחו מה פירוש המונח לחיות, חי אדריאן. הוריו של אדריאן עבדו עבור החברה. הם היו ממעמד חברתי גבוה: אביו היה יועץ כספי שלקח חלק בניהול כספי החברה בדרכים שגרמו לכך שבסוף היום הרוב נשאר אצל מעטים והרוב נשארו עם כלום. אמו של אדריאן היא ביולוגית במקצועה, עם התמחות בנוירולוגיה. היא עובדת על מחקר שמציע דרך להפסיק רגש בבני אדם. אדריאן היה אומלל. בן עשירים שהצליח בכל מעשיו וכמו רוב הנערים בני דורו, לא חווה אושר, לא ידע לחפש עונג. אפילו כאשר הביט במראה לא הבין שעיניו הכחולות, פניו החלקים ושערו הזהוב היו התגלמות היופי. ליופי לא היה ערך בשבילו. אדריאן ישב בחדרו הריק שבו היה חלון אחד, שהאיר למרכז החדר. אדריאן בוחר לשבת בפינה האפילה. אדריאן לומד להרגיש. אלטריה

| 27 אדריאן איננו אדם פזיז. הוא נחשב לשחקן טניס מוצלח למדי ולסטודנט מצטיין. הוא שמע גם על מלחמתו של קסיו בעוני ובאומללות, ועל הקמפיין שהוא ניהל כדי לפתוח מחדש את כל תיקי הרווחה במדינה. גם הוא חשב בזלזול על קסיו. אדריאן, כמו הוריו, הוא מכונה אנושית בעלת תפקיד ומטרה מוגדרים וברורים. או יותר נכון כך זה היה עד היום שבו אדריאן נתקל בכתבה שנדחקה בין עמוד ארבעים ושבע לארבעים ושמונה של כרך העוסק בדיני רכוש. הנשכחים מאת קסיו אן מורי כל יום חדש דומה לאתמול. העולם כאילו משתנה אך המטרה החברתית השקרית שלנו נשארת: הצורך לעבוד ולקיים את רצונו של האיש בעל הכוח. אנחנו הולכים לישון עייפים, ישנים ללא חלומות וקמים כמו רובוטים, מכוונים למטרה. שכחנו כבר למה נולדנו. האדם הוא לא יצור טבעי: הוא לא שייך לטבע ואינו קשור לקיום העולם כמו הדבורה, למשל, המאבקת את הפרחים. האדם נועד לחיות ולהביט בכוכבים. שכחנו איך זה להרגיש ועכשיו אנחנו שוכחים איך זה לחיות. מתי היתה הפעם האחרונה שבה חייכתם? מתי לאחרונה מילאתם את הריאות שלכם באוויר, ומתי התבוננתם בצבעי השמיים, מפנימים שיש יופי בעולם? מתי לאחרונה התיישבתם בנוחות על ספה ישנה, מתכרבלים עם ספר ונשבים בעולם אחר - לא לשם הידע אלא לשם הדמיון?

28 | אלירן מלכה אני מבין שהעולם נשכח מכם. אני יודע שטיאטאתם החוצה את היופי, את התקווה ואת האושר, אך האם החמלה מתה גם היא? בתקופה שבה העולם נצבע בלבן אנחנו הכי צבועים מתהלכים ככתמים שחורים ואולי כבר הדחקתם את קיומם כליל, אבל בינינו קיימים עדיין האומללים שלא מוצאים את מקומם בתוך הכוורת הנוראית שלנו. וכיצד אנחנו עוזרים להם? אנחנו מנערים אותם החוצה, מגרשים אותם מבתיהם אל הרחובות הקרים. שם ברחוב הם נעים בתוך הצללים, רודפים את המצפון שלנו, שכבר אבד בשכבות של אדישות. אני שואל: למה שכחנו להיות אנושיים? למה הפסקנו לדאוג לחיים? אתמול פורסם על ארבעה חסרי בית - אב ,אם ושני ילדים שדפקו על דלתות זרות כל הלילה בשכונת הארגמן, מחפשים מחסה מהקור הנורא. כמה שהם טעו: הם לא ידעו שהקור העז שוכן גם בליבכם, שהדם הזורם בעורקיכם קפוא לחלוטין. עם קרן השמש הראשונה הם נמצאו מחובקים וקפואים למוות על מפתן דלתו של עובד אבטחה לשעבר בחברה. סדרי החיים של אותו עובד חברה אינם יכולים להיות מופרעים: הוא ממהר לקרוא לצוות אבטחה. הם מגיעים במהירות ומפנים את הגופות הקפואות הרחק מהעין. שום עדות לזוועה שהתחוללה אך שעות מעטות לפני כן לא נשארה מאחור. ושם על מפתן הדלת של אותו עובד חברה נישאר רק כתמי דמעות לסבל האנושי ולחוסר חמלה ששוכנת בינינו. אני מפציר בכל קוראי: אל תהססו לעצור ולהרגיש את חום השמש. אל תחששו להביט בנטיפי הקרח הנוצרים תחת חלונכם, או, אם תעיזו - לחבק או לתת יד למישהו. הקור של החורף חולף, אך הקור שבלבבות יישאר אם לא נשנה את דרכינו". אלטריה

| 29 אדריאן קרא את הדברים וחש פחד: פחד שאולי יש אמת ברגש. הוא נשמע לאינסטינקט הפשוט ביותר ויצא החוצה אל השלג, בלי למהר לאנשהו. הוא רק רוצה להרגיש משהו. להרגיש. ופתאום הרטט הראשוני שליווה את התחושה של השלג הפוגע בפניו לא הרגיש כמו מטרד. הוא עמד שם, סופג את השלג, מביט בשמים מרוביי הגוונים. הוא ניסה לחשוב כמה הצבעים הוא מכיר: לצערו ניתן לספור אותם על יד אחת. אדריאן מרגיש צמא גדול לצבעים והוא מחפש בתמונות, בספריות, בכל מקום שרק יכול היה - צבעים אחרים. והם היו נפלאים: אדום, צהוב, חום, ורוד, סגול ועוד אלפים בשמות שונים - שני, לילך, טורקיז, ארגמן, חרדל, חציל, דובדבן - - כמה רבים היו! ופתאום, כמו קו חשמל שחובר מחדש אל מקור הכוח, הוא הרגיש את הזרימה הולכת למקומות בנפשו שקודם לא ידע אפילו לחפש. טעמים חדשים נגלו לפניו. צלילים חדשים - הגשם הנופל, המקל המדלג על יתדות הגדר. קולות הציפורים, שהפעימו אותו. אדריאן רצה עוד מהעולם החדש שגילה. הוא לא יכול לחזור אחורה בחיפושיו אחר תחושות חדשות. בייאושו הוא פונה לסוחרי הסמים ואלא מספקים לו את התרכובות שגורמות לו להרגיש, סופסוף, אהבה ואושר. ואז, בערב אחד, השתנה הכל. אדריאן גילה גם כאב, אכזבה והרס עצמי. אדריאן גילה גם את הדמעות: העולם הצטמצם, החדר הפך קטן ומחניק והשכונה העשירה הפכה להיות למקום האומלל ביותר בשבילו. הצבעים נעלמו כולם.

30 | אלירן מלכה אדריאן ידע שהוא התחיל את הסוף של התקווה של כולם

מאת אלירן מלכה