מה לי ולו?

 ידוע חתולים הם בעלי חיים עצמאיים, הם קובעים התנאים, לדור איתנו בני האדם תחת קורת גג אחד. למסקנה הזאת הגעתי מהתנהגותו של חתול שנולד בחצר ביתנו.
המקרה שהיה כך היה.
שניים, שלושה חתולים הסתובבו דרך קבע, חופשי בגינת הבית.
גינה מוצלת, שיחים, עצי פרי ועצי נוי. גדולה יחסית. מזון ומים קיבלו החתולים ביד רחבה, משאריות אוכל משובח, שהבאתי להם מחדר האוכל, המפעל בו עבדתי, מאחר ולא ראיתי בזאת טירחה. (כך נהגו לעשות עוד עובדים שהחזיקו בעלי חיים בביתם).  
בתום יום העבודה חוזר הביתה עם שקית גדולה מלאה שאריות מזון שנשארו בתום ארוחת הצהריים בצלחות. נתחי בשר, שיריים של עוף, דגים.
מביא הביתה ושם את האוכל בקערה, תחת עץ האלה בגינה, ועוד קערה עם מים, קרוב לאחד הברזים בגינה ושב לענייני. לא מבקש ליצור קירבה יתרה איתם.
והחתולים מצידם מרוצים היו מן הסידור הזה, לא להכנס להם לעצמות.
מניח את האוכל בקערה, תחת עץ האלה ומתרחק לעניניי, והם היו קמים מריבצם ומתאספים חיש, סביב קערת האוכל וזוללים את תכולתה בחשק רב. 

היו המלטות ומספר החתולים גדל משלושה דיירים לשניים עשר.
אולם, הגינה גדולה ושקית האוכל הגדולה הספיקה לכולם. לא הרגשתי הכבדה בהאכלתם הגם שהתרבו.
כאמור היו המלטות וגור אחד קטן, מבין אחיו, חסר חן, מכוער, שערותיו סומרות כמו קיפוד, נולד עיוור. לשמע צעדיי הקרבים, היה מזנק בריצת אמוק להמלט מפני, ומתנגש בקירות הבית, או בעמודי התאורה בגינה, נחבט, מיילל וממשיך לברוח. מצבו היה קשה.
פעם או פעמיים שהצלחתי לתפוס אותו, בתחבולה זו או אחרת שטמנתי לו, ולתפוס אותו, לקרבו לקערת האוכל, שיאכל עם אחיו, ולבחון את עיורונו, הגור הפראי  התפתל, יילל, שרט ונשך אותי עד זוב דם. עיניו היו מוצפות שכבת דלקת מוגלתית עבה.
למרות תסכולי מהפציעות הדואבות בידיים, לא ויתרתי. קניתי מחנות לחומרי בניין, זוג כפפות אסבסט, השגתי משחה אנטיביוטית שהייתה לנו בבית, ושוב לכדתי את הגור העיוור הנשכן,    כשידיי מוגנות הפעם בכפפות האסבסט, הגור התפתל ילל שרט ונשך, אך הייתי מוגן משיניו וציפורניו בכפפות הסבסט, וכך, אשתי ואני יחד, הצלחנו למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו הדולקות.
בעמל רב חזרנו מידי כמה ימים על אותו הטיפול, למרוח את המשחה אנטיביוטית בעיניו. 
ומטיפול לטיפול ראייתו הלכה והשתפרה, עד שהגור הבריא לגמרי. 
אחרי שהגור הבריא וחזר לאכול מן הקערה עם אחיו, הנחתי לו, ולא התקרבתי אליו יותר.

חודשים חלפו מאז הטיפול בעיניו, גור החתולים בגר והפך לחתול יפה מראה, משוטט להנאתו בגינה. פרוותו האפורה לבנה חלקה כמו קטיפה, בוהקת באור השמש. 

ביום חופש מהעבודה, ישבתי במרפסת וקראתי ספר. החתול בא, והתיישב לצד הכיסא,  הנחתי לו להיות שם בלי להסב תשומת לבי מן הספר. אחרי דקות, לפתע החתול קם וקפץ והתיישב על ברכיי. הוא השחיל ראשו ביני לבין הספר, כשעיניו לוכדות את עיניי.  הוא היפנט אותי במבטו. אותו רגע משהו נמס בקרבי, הרגשתי חמלה וחיבה עמוקה אליו. הנחתי את הספר מידי. החתול טמן ראשו בכתפי, ליטפתי את פרוותו הנעימה למגע, מקשיב לרינון השלו של נשימותיו. יודע שבאתי על שכרי.