יום אחד בחודש אפריל.

יום אחד בחודש אפריל.   

חיי היום יום המעסיקים את האדם רחוקים להיות דרמטים. ובכל זאת, אמיתיים.
על יום כזה שגרתי אני כותב.
שמש אביבית האירה את יומי, אך בגלל טרדות השעה הוסחה דעתי ממנה, ומהנוף המקסים, עסוק במטלות היום, ומטלות קודמות אותן דחיתי ליום אחר. עכשיו הן נערמו פני, לדרוש פתרונן.  
הוסחה דעתי גם מרוח חורפית קרירה הממאנת להרפות מכנף ביגדו של אביב ביישני, עטור חרציות. 
ובין התרוצצות אחת לשניה, לסניף הדואר המקומי, למשוך דברי דואר מצטברים. וגיחה לסופר לקנות מצרכים לבית. ובין לבין, פגישה מקרית עם מכר חביב דברן, הפותח ב"מה נשמע?" וממשיך במונולוג ארוך ומיגע בנושאים לעוסים. ואחרי השתחררות חייכנית מפותלת, חוזר סוף, סוף הביתה לטפל בעוד מטלה מתסכלת – לשבת על הטלפון, לברר את עניין מדיח הכלים שמזה חודשיים לא פועל, כי אני דוחה את תיקונו לשבוע הבא.
וכבר הגיעה שעת  צהריים. בתוכי נובטת תחושת החמצה, איך עבר יומי ולא נהנתי מדבשו, כי מעוקצו בלבד. מבקש להשתחרר מעכבת ביישנות נואלת שלא מרפה. (תודה לאל, כבר לא) מתהלך עם סבר פנים של אדם בוגר, אך חושש שספר חיי כתוב על מצחי.
מאחורי המסכה שעל פני מסתתר נער סקרן עם מיליון שאלות על מהות החיים, והיכן הוא בכל זה? נער חולמני הרוקם מציאות אחרת, בה יש לו נחלה חלומית תחת שמי התכלת, בין פלגי מים. וכמעט הוא כל יכול. הנער נותן דרור למאוויו, פעם הוא דמות בלתי ניראת, החוצה גבולות, להביא מזור לנפש פצועה ולהשיב לעושק כגמולו.
בא הנער על סיפוקו וחולם על עולם אוטופי, בו לא קם איש על רעהו. כולם אחים.
אין דלות ומכאוב. כולם נבונים, חסים על המים, הצומח והחי. 
אחרי שהנער רווה מכוס הדרור של שיגיונותיו הוא נפרד מנחלתו החלומית, ונוחת שוב, בעולמו האמיתי האדיש. עולם בו הטוב והרע מושלים בכפיפה תחת שמי מרום. 
עולם בו, תינוקות נולדים, וזקנים מתים. מי בשובע ומי ברעב, מי בדמי ימיו, ומי במלחמה.
הנער חוזר שוב לשכון מאחורי המסכה. עברו חולף כסרט שחור/לבן, מול עיניו, תוהה, מה הציע לו עולמו? ומה היה חלקו שלו בנתינה לעולמו?
אשרי האדם אשר השלים דבר טרם לכתו.