זכרון רחוק.

יום סגריר. שעת בין הערביים, שוכב פרקדן על כר דשא ביתי. 
פיסות שמים נגלות בינות עצי האורן. קרן שמש חורפית מסתננת
בין הצמרות, נחה על פני.  
זיכרון רחוק עולה בראשי. במדי זית בשדה חרוש, שוכב בין הפוגה להפוגה,
רגבי עפר מתרסקים תחת משאי. עוד רגע קט נמשיך לנוע.

עיניי מביטות אל אותן פיסות שמים הנגלות בין הצמרות.
עדרי עננים נישאים ברוח החורפית. פרודות שחורות/אפורות, נרקמות,
משתלבות, הופכות לדמויות. דמויות פושטות ולובשות צורה.
רואה בתוכן פני אבי. פנים רבות לאבי, פני מלאך ופני אוהב.
ואנוכי אבי, מי אני?