ימים יגידו.

להבה יוקדת עדיין בעיניים, ולב צעיר. (חוץ מזה בעיות זיקנה רגילות)
אחרי גיל שמונים החיים מקבלים גוון של ציפיה למשהו שאמור
לקרות בלי לדעת מהו?
אולי הכוונה למוות, למרות שמחשבה זו לא מעסיקה אותי.
"אז תכין עוד יצירה אחת ודי", אומר הילד שבתוכי
"או קיי, הולך על זה, ומה עם הציפיה המכרסמת מאז הגיעי לשמונים?
"תתעלם, תמשיך לחיות את חייך, שכח מהעבר, מהקיבוץ מהצבא, הצניחות, המלחמות, שכח מהטרקטור, מהעבודה רבת השנים במפעל, פתח דף חדש. מה יש לך להפסיד? רק תרוויח.
תתחיל להתלבש על הפרנג', (זה גם רצונה של הגברת שלי), המנדנדת להתפטר מבגדי העבודה.
כן, להתלבש על הפרנג', קדימה הולך על זה, (כמו שהילד אומר) "עוד יצירה אחת אחרונה ודי". (איך אפשר לעצור?, אחריה תבוא עוד אחת ועוד אחת, עד...)