ספר חדש: אחרון יהודי השטעטל מאת עוגן ר. לעווי

הילד גדל בין זיכרונות שאינם שלו, בתחושות ניכור, זרות, בגידה ובדידות אשר מלוות אותו כל ילדותו, עד עזיבתו אל מסע לעולם חדש, שבו הוא מתמודד עם שפות זרות, זהות חדשה, בעודו נצמד לתוכניותיו שאותן גיבש עוד בהיותו בשטעטל. אולם אז מתגלה לו שהעבר אינו נעלם, אלא ממשיך לחיות בתוכו.

זהו סיפור על אובדן ועל הישרדות, על גלות ועל חיפוש אחר בית, על דור שנולד "אחרי", ועדיין נאלץ לשאת את משקל החורבן. זהו גם סיפורו של ילד דור שני לשואה שגדל בעולם הקומוניסטי-טוטליטרי ששנא את היהודים ואת הדת בכלל עד עלייתו ארצה.

בכתיבה צלולה, מאופקת ועוצמתית, נפרש מסע אנושי עמוק אל תוך הזיכרון, הזהות והמאבק למצוא מקום בעולם לאחר שהעולם הישן חדל להתקיים.

עוגן ר. לעווי בספרו צולל אל הזיכרון היהודי במזרח אירופה בלי לעשות הנחות ובלי רומנטיזציה של העיירות הציוריות שנכחדו בשואה. המסר שלו רלוונטי יותר מתמיד: בכוחה של הרוח האנושית לקום מחדש גם מתוך ההרס הגדול ביותר, השאלה היא מה הוא המחיר שעל היחיד לשלם בעבור התקומה הזאת.

הספר מתחיל בתיאור העיירה דונה סרדהי - השטעטל היהודי מלפני מלחמת העולם השנייה. את העיירה מתאר עוגן בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כמעט כמו יצור חי ונושם: היא מלאה רחובות צרים וחצרות בהן חיים יחד יהודים וגויים, זהו מקום חונק, מלא ביקורת, רכילות, פחדים חברתיים, מאבק קיומי וקנאות דתית ומקצועית. המחבר מתאר כיצד יהודים ולא יהודים כאחד התפרנסו מעבודות פשוטות, ממסחר זעיר, ממסחר בתבואה או מאיסוף חפצים ישנים אותם עיבדו למוצרי צריכה נחוצים ומכרו כדי לשרוד. באמצעות סיפורי המשפחות לעווי וקאופר בונה עוגן תמונה רחבה של חיי היהודים לפני השואה, בזמן השואה עצמה והשנים אחריה.

זהו רומן רחב ידיים, עמוק וכואב שמראה את החיים היהודיים בעיירה ללא רומנטיקה וללא נוסטלגיה. יש בו תיאור של נוקשות דתית, עוני, מאבקי כוח פנימיים ומאבק מתמיד על הישרדות. יהודי העיירה שפטו זה את זה בחומרה והתחרו ביניהם על פרנסה. התושייה של יהודי הקהילה עזרה להם לשרוד תוך כדי התמודדות קיומית בלתי פוסקת. דווקא הכנות והצגת המורכבות של חיי העיירה עושה את הספר למרתק, אנושי ואפילו אכזרי לעיתים. 

עוגן מתאר בספרו את המחנות ואת צעדות המוות והסיפור הופך קשה לעיכול. הוא מתאר בשפתה של האם רעב קיצוני, קור, השפלות ואובדן מוחלט של אנושיות. במצעדי המוות מתו אנשים, אחרים נאחזו בפיסת לחם מצילת חיים וחלק מהניצולים הצליחו לשרוד רק בזכות רגעים קטנים של מזל או עזרה מקרית. באחד הקטעים הוא מספר את סיפור האחים גשי ואלפרד שהצליחו לשרוד את צעדות המוות ואת מחנה מאוטהאוזן בזכות כמה כיכרות לחם ושומן חזיר שגנבו.

סיפורו של עוגן עצמו מתחיל אחרי המלחמה. הניצולים חזרו הביתה וגילו שאין באמת לאן לחזור. הבתים היו תפוסים, המשפחות לא היו והקהילה היהודית נמחקה כמעט לחלוטין. מי ששרדו נאלצו לבנות את עצמם מחדש בעולם מנוכר. היהודים ניסו להקים משפחות חדשות במקום אלה שנכחדו - חלקם ניסו להיאחז בדת, אחרים איבדו כל אמונה והיו כאלה שהאמונה שלהם דווקא התחזקה. רבים ניסו לברוח לעולם חדש - לישראל, לאמריקה כדי להתחיל מחדש עם זהות חדשה.

הכתיבה של עוגן ר. לעווי נעה בין כאב לצחוק, בין תיעוד לאירוניה, בין טרגדיה לקומדיה. דרך סיפורים קטנים על כינור, על סיר ברכבת, על כומר שמעניק סוכרייה, על נכה שמצלצל בפעמוני הכנסייה, על צועני מתקן כינורות או על אם שמזייפת את תעודת הזהות שלה  מצליח עוגן לספר לא רק את סיפור השואה, אלא גם את הסיפורים על החיים אחריה.

"אחרון יהודי השטעטל" מאת עוגן ר. לעווי. הוצאת סטימצקי, 268 עמודים. שנת 2026