מה לי ולו?

מה לי ולו?                                                13.6.15

לרגל שבוע הספר, חברים יקרים מביא סיפור אותו פרסמתי בעבר ביוצרת.

מה לי ולו?

ידוע חתולים הם בעלי חיים עצמאיים, הם הקובעים את הכללים, באילו תנאים מוכנים הם, לדור תחת קורת גג אחד איתנו בני האדם.
לתובנה ולמסקנה הזאת הגעתי מהתנהגותו של חתול אשר נולד בחצר ביתנו. המקרה שהיה כך היה. שניים, שלושה, חתולים הסתובבו דרך קבע, חופשי בחצר הבית. גינה מוצלת, שתולה שיחים פורחים, עצי פרי ועצי נוי. גינה גדולה יחסית, מקיפה את הבית מכל עבריו.
מזון ומים קיבלו החתולים ביד רחבה, משאריות אוכל משובח, להם הבאתי מחדר האוכל של המפעל בו עבדתי, מאחר שלא ראיתי בזאת טירחה גדולה. כך נהגו לעשות עוד עובדים כדי להכיל כלביהם.
בתום יום העבודה חוזר הביתה עם שקית ניילון גדולה, מלאה שאריות מזון, נתחי בשר בקר מבושל.. שִרָיים של עוף מטוגנים... דגים שנשארו בצלחות בתום ארוחת הצהריים. מביא ושָׂם את האוכל בקערת פלסטיק, תחת עץ האלה בגינה, ועוד קערה עם מים, בקרבת אחד הברזים, ושב לענייני. לא מבקש ליצור קירבה יתרה איתם. החתולים מצידם מרוצים היו מן ההסדר הנוח הזה, לא להכנס להם לעצמות. מניח להם את האוכל, ומתרחק מעץ האלה, והם היו קמים מריבצם ומתאספים חיש, סביב קערת האוכל וזוללים את תכולתה בחשק רב.

היו המלטות ומספר החתולים גדל משלושה.. ארבע דיירים, לשניים עשר. אולם הגינה גדולה דיה. ושקית האוכל שהייתי מביא להם, לא השתנתה, נותרה אותה שקית במידותיה, ולא הרגשתי הכבדה בהאכלתם.
כאמור היו המלטות וגור אחד קטן, מבין אחיו, חסר חן, מכוער, שערותיו סומרות כמו קיפוד, נולד נטול ראייה. לשמע צעדיי הקרבים, היה מזנק בריצת אמוק להימלט מפנָי, ומתנגש תוך כדי כך בקירות הבית, או בעמודי התאורה הניצבים בגינה, נחבט בהם ומיילל וממשיך לברוח. מצבו היה קשה. פעם או פעמיים שהצלחתי לתפוס אותו, בתחבולה זו או אחרת, עם קופסת קרטון שטמנתי לו, לתפסו ולקרבו לכלי האוכל, כדי שיאכל, עם אחיו, ולבחון את עיוורונו. הגור הפראי יילל, שרט ונשך אותי עד זוב דם. עיניו היו מוצפות שכבת דלקת מוגלתית עבה.
למרות תסכולי, והפציעות הדואבות בידיים, לא ויתרתי. קניתי מחנות לחומרי בניין, זוג כפפות אסבסט, השגתי משחה אנטיביוטית חזקה. שוב לכדתי בתחבולה מתוחכמת את הגור העיוור הנשכן, כשידיי מוגנות בכפפות האסבסט. הגור התפתל וזעק, שרט ונשך, אך הייתי מוגן משיניו וציפורניו. וכך, אשתי היקרה ואני, ביחד, הצלחנו למרוח את המשחה האנטיביוטית בעיניו הדולקות.
בעמל רב חזרנו מידי כמה ימים, על אותו הטיפול, למרוח את המשחה אנטיביוטית בעיניו.
ומטיפול לטיפול, ראייתו הלכה והשתפרה, עד שהגור הבריא לחלוטין וחזר לראות.
אחרי שהבריא ובא לאכול עם אחיו, מן הקערה, הנחתי לו לנפשו ולא התקרבתי אליו יותר.

חלפו חודשים מאז אותו טיפול, הגור בגר והפך לחתול יפה מראה, משוטט להנאתו בגינה. פרוותו האפורה לבנה חלקה כמו קטיפה. בוהקת באור השמש.

ביום חופש מהעבודה, ישבתי בכיסא במרפסת וקראתי ספר. החתול בא, עלה למרפסת והתיישב לצד הכיסא. הנחתי לו להיות שם, בלי להסב תשומת לבי מן הספר אותו קראתי, ובלי לתת לו תשומת לב. 
אחרי דקות ארוכות, לפתע החתול קם, הוא קפץ והתיישב על ברכיי. הוא השחיל ראשו ביני לבין הספר, כשעיניו לוכדות את עיניי. מבטו לא מש מהן. הוא היפנט אותי במבטו היציב. אותו רגע משהו נמס בקרבי, הרגשתי חמלה וחיבה עמוקה גם יחד, אליו. הנחתי את הספר מידי. הוא טמן ראשו בכתפי, ליטפתי את פרוותו הנעימה למגע, מקשיב לרינון השלו של נשימותיו. יודע בודאות, שבאתי על שכרי.