המטלית

היא לא נהגה לבקש ממני הרבה אבל היא התעקשה שכל פעם כשאני מנגב את השיש שאסחט טוב-טוב את המטלית הרטובה ואניח אותה פרושה על אדן הכיור, "ככה היא תתייבש מהר ולא תגדל עובש וחיידקים".
בתקופה הזו כבר גרנו שנתיים יחד וכל דרישה שלה לגבי ניקיון הקפיצה לי את הפיוז.
זה הזכיר לי את אימא שלי, שהיא קאפו של ניקיון, לכל לכלוך יש לה מטלית מיוחדת, לכל משטח ספריי משלו ואם חס וחלילה ערבת ספריי עם מטלית ומשטח ולכלוך לא מתאימים - היא נדלקה כמו אזעקה של מכונית באחת וחצי בלילה וסירבה להיכבות.
אולי בגלל זה כשהאישה של חיי ביקשה שאסחט את המטלית ואניח אותה על אדן הכיור ביקשתי ממנה שתפסיק לבלבל לי ת' ביצים.
ככה אבא שלי תמיד אמר לאמא כשהיא חפרה לו יותר מדי במוח.
כאילו שזה עזר, בסוף הוא תמיד נשבר ועשה כל מה שהיא ביקשה עד שבשלב מסוים נמאס לו להתווכח והוא שתק.
שתק כשהיא העירה לו על הנהיגה.
שתק כשהיא ביקשה ממנו להנמיך את הטלוויזיה כי האוהדים והצפצפות שלהם עשו לה מיגרנה.
שתק כשהיא באה אליו בטענות על העגבניות שהוא קנה אצל הירקן ועל הנעליים הלא מתאימות שהוא הביא לה מלונדון.
שתק. ושתק. ושתק.
זה מה שרוב הגברים עושים משלב מסוים בנישואים, שותקים את עצמם פנימה, לתוך ספת הטלוויזיה, שהאישה בחרה להם, מעדיפים לעשות כל מה שמבקשים מהם ורק שיעזבו אותם בשקט.
אני לא התכוונתי להיכנע לדפוס הזה, להפוך לאבא שלי ולדוד שלי ולשכן, לא רציתי להשתתק פנימה ולהפוך לעוד צל על כורסת טלוויזיה.
היא הייתה האישה של חיי, כבר אז ידעתי את זה, כשהיינו שוכבים יכולתי לנשק אותה שעות, עד שהיה נמאס לה. הייתי מוכן לשדוד בשבילה בנק, ללטף את השמש, אבל לא הייתי מוכן לסחוט את המטלית המחורבנת ולהניח אותה על אדן הכיור.
וזה היה מחרפן אותה.
והיינו רבים.
והייתי צועק עליה שהיא לא תצליח לסרס אותי, שאם היא תמשיך בהתנהגות הזו שלה אני אקום ואלך.
והיא הייתה נפגעת לתוך עצמה ובוכה.
אף פעם לא ניגשתי לנחם אותה, זה הרגיש לי כמו כניעה.
פחדתי שאם אתנצל ואחבק אותה אז למחרת אצטרך לסחוט את המטלית בדיוק כפי שהיא רוצה ומכאן והילך היא תגיד לי איך להתלבש ובאיזו מהירות לנסוע ועם איזה ספריי לנקות את מדפי העץ ומהר מאוד היא היתה הופכת להיות אמא שלי, ואיך אוכל לנשק אותה שעות אם היא תהפוך לאמא שלי.
אז רבנו.
והייתי מדבר לא יפה.
והיא הייתה נשארת לישון על הספה למטה ואני הייתי מעמיד פנים שאני נרדם למעלה ושלא אכפת לי מכל ההצגות והבכי שלה, אבל הייתי קם בשקט, כמה פעמים, במשך הלילה, רק כדי לבדוק שהיא בסדר, מבלי שהיא תראה.
אבל אף פעם לא התפייסתי אותה.
אף פעם.
לפעמים לא דיברנו ימים עד שהיא הייתה נשברת ופונה אלי.
תמיד היא נשברה ראשונה.
בשלב מסוים היא הפסיקה להעיר לי על המטלית הרטובה, על איך אני מדבר לא יפה לאמא שלי, הפסיקה לספר לי מה היא חושבת ואיך היא מרגישה ועל מה היא עובדת ויום אחד כשהשתיקה נעשתה כבדה מדי - הצעתי שנפרד.
היא לא התווכחה.
וזהו. נפרדנו. ככה סתם. יום אחד.
עברו הרבה שנים מאז, כל כך הרבה פעמים השתוקקתי לחזור אליה אבל היא לא היתה מוכנה לקבל אותי שוב אל חייה, טענה שאני עקשן מדי, לא מקשיב, לא מתחשב, עושה רק מה שאני רוצה ולא מוכן ללכת אפילו צעד לקראת מישהו אחר.
היא היתה האישה שהכי אהבתי, שעדיין אני הכי אוהב, יותר מכל אלו שהיו לפניה ואחריה. היא לא הייתה מושלמת, לא, ממש לא, היו לה פגמים מפה ועד הודעה חדשה ואני הערצתי כל אחדמהם.
לא מזמן ישבתי אצל ההורים, אמא לא היתה בבית ואבא תפס את המטאטא הנכון עם היעה הנכון והבריש כמה פירורים לחם מהרצפה אל תוך הפח.
שאלתי אותו, אם הוא לא מרגיש טיפשי עם כל הכניעות הזו שהוא סיגל לעצמו רק כדי להתמודד עם האובססיות של אימא.
הוא הביט בי רגע בשקט ואז אמר: "יש כמה דברים שחשובים לאמא שלך, בעיני, חלקם מאוד טיפשיים אבל הם עושים אותה מאושרת ולי לא מפריע לעשות אותם. אז תגיד לי בבקשה: מה כל כך רע בלעשות את אמא שלך מאושרת?", והוא חזר לטאטא את הרצפה.
נפרדתי מהאישה של חיי בגלל מטלית מטבח רטובה.
היום, כשאני שוטף כלים ומנקה את השיש, אני תמיד סוחט את המטלית ומניח אותה על אדן הכיור, תמיד, כי זה הדבר הכי הגיוני לעשות.
וגם, בתוך תוכי, לא הפסקתי לקוות שיום אחד תהיה דפיקה על הדלת והיא תעמוד שם בחדר המדרגות, וכשהיא תכנס פנימה ותראה את המטלית על השיש - היא תבין שאני באמת אוהב אותה ותחזיר אותי שוב אל חיי.