כל הדרך הלך לבד -19

אז אני ממשיך ומספר, אמר הזקן. רוב נשות השכונה שלי כבר התקבצו בתוך הדירה של הזקנה. ואלה שלא נותר להן מקום פנוי להצגה הכי טובה בעיר עמדו מחוץ לבית והחליפו דעות וחוויות על החפץ שנפל מהשמים. מה, לא ידעו שזה אתה שנפלת? בינתיים בדוחק שנוצר במרחב הסלון הקטן המשיכה אמי להחזיק בידי ולגרור אותי לעבר דלת היציאה. אבל את ידי השנייה תפסה ואחזה הזקנה, והיא צעקה: לאן את הולכת? אני רוצה משטרה! אוי ואבוי, אמרה נורית. זה מה שהיה חסר לך. גברת אלגרה, אמרה אמי בקול מפייס ורוגע, אני מבטיחה שיוֹרגוֹ השכן היווני שלנו יתקן לך הכול. ובאמרה זאת משכה אותי בכוח רב לעבר דלת היציאה, דוחפת בכתפיה את הנשים שעמדו כמו מקהלה יוונית עתיקה וחסמו את המעבר. אבל אלגרה לא ויתרה בקלות. וכך נמשכתי בידי אמי מצד אחד, ובקצה האחר נמתח באחיזתה הבלתי מתפשרת של הקשישה. עכשיו כשאני נזכר באותו מחזה אני יכול רק לצחוק. אבל ברגעים ההם כשעמדתי מתוח כמו חבל כביסה בין שתי הנשים, התפללתי שהכול ייגמר ומהר. למזלי הטוב, ידי הימנית שהיתה מוחזקת בכף ידה של הזקנה והזיעה מרוב פחד החליקה מהלפיתה שלה כמו ממלחציים של ברזל והשתחררה לי. אמי- הרבה יותר צעירה וחזקה מאלגרה - ניצלה את הרגע ומשכה אותי בדרך ליציאה מהדירה ומשם לסמטה הצרה של השכונה. היא נעלה באותו יום כפכפי עץ, והם השמיעו קרקוש צווחני כשהלכנו על אבני הדרך. אני צעדתי יחף וכואב אחוז עדיין בידיה. לאן הולכים? שאלתי כשראיתי שעברנו ליד הבית שלנו ולא נכנסנו אליו. לאן אתה חושב? לתחנת המשטרה, ענתה לי אמי. באמת? אמא שלך לקחה אותך למשטרה? שאלה נורית כולה מבוהלת. אין בררה, אמרה אמי. הזקנה לא תיתן לי מנוח עד שהיא תשמע שהמשטרה התערבה במה שקרה. כשאמי ואני נכנסנו לתחנת המשטרה של האי, מישהו הפנה אותנו לשוטר עב בשר שישב מאחורי שולחן ולעס לחם או עוגה יבשה, כי פירורים מאותו מאפה נתקעו לו בין זיפי שפמו הזקור ולא חשבו לעוף משם. וכך באותו רגע למרות מצבי הנואש נוצר בי דחף לפרוץ בצחוק. אבל התאפקתי. כשהשוטר הביט וראה אותנו מתקרבים אליו מיהר להסתיר חלק מהקומזיץ שלו, ומה שכבר היה בפיו ניסה לבלוע במהירות. הוא הצליח לשאוב את שרידי המזון ושאל את אמי: מה את רוצה? טון דיבורו של השוטר הרגיז אותי מאוד והתכוונתי להשיב לו. אולם אמי החזיקה עדיין בידי, משכה ודחפה אותי לפינה רחוקה של החדר, ושם עמדתי כעוס, מחכה לבלתי ידוע. ובכן, מה הגברת רוצה? שאל השוטר את אמי בקול מלעיג. אמי סיפרה בקצרה את השתלשלות מאורעות אלגרה כולל הדקויות, והן העלו בי חיוך. בן כמה הילד? שאל השוטר. בן תשע, שיקרה אמי. ילד קטן, רצה לקטוף כמה שזיפים ונפל. אבל העץ של הזקנה. נכון? נכון, אמרה אמי והרכינה את ראשה בהכנעה. שוב הרגשתי איך שכעסי עולה לי לגרון ונעצר שם כגוש אבן. לא יכולתי לסבול את התנהגותו המעליבה של השוטר כלפי אמי. תראי, אמר לפתע השוטר שרצה כנראה לסיים את החקירה במהרה כדי לחזור לשאריות העוגה או הלחם שהניח תחת נייר לידו. אמר: הפעם ארשום לכם אזהרה בלבד, ובנך הקוטף הבלתי מוצלח שיתרחק מהזקנה ומעצי פרי שלא שייכים לכם. אמא הושיטה אליי יד, ואני קפצתי משמחה על שלא עצרו אותי. כשהלכנו בחזרה הביתה שאלתי את אמי: את תספרי לאבא מה שקרה לי? נראה, ענתה. זה תלוי איך הזקנה תתנהג. ועכשיו תעלה הביתה, אני ניגשת ליורגו לבקש שיתקן את הנזק שעשית. אמי הלכה והשאירה אותי ליד הבית שלנו. זמן מה עמדתי ליד הדלת, ואז הלכתי לחפש את אחותי נינה. לא מצאתי אותה, וברוב ייאושי נשכבתי במיטה שלי - אולי קצת לנמנם וגם להירגע ממבצע השזיפים הלא מוצלח. נשכבתי במיטה והרגשתי שנינה שוכבת בוכה מתחת למיטה. נינהלה, אמרתי לה. אני זוכר את הרגע ההוא. את פניה שטופות הדמע ואת צערה. עד היום צובט לי בלב בגללה. נינהלה, אמרתי שוב וחיבקתי אותה. כלום לא קרה. למה את בוכה? חשבתי שאתה מת, ענתה בקול רועד. הנה אני, אמרתי. בואי נעשה טיירה ונעיף אותה. סבא, מה זה טיירה? עפיפון שמתרומם באוויר, אם מצליחים לחבר את כולו בשלמות. זה כל הסיפור על אלגרה ועל איך שלא קטפתי שזיפים, אמר הזקן. עכשיו מהרי וחִזרי הביתה. להתראות, סבא. כיף לי אתך, אמרה נורית. 

ארבעה ימים לאחר שהחלה נורית לארגן ולגבש את חבורת צל"ם עדיין לא היה לשם הזה פירוש של ממש. ייתכן שבהמשך אולי אחליף אותו, חשבה. בהפסקה הגדולה של בית הספר היו שלושת ילדי החבורה ממשיכים ונפגשים כדי ללבן עניינים - אבנר הממושקף, מירי הרזונת עם פני המלאך הטיפשון וחברתה הכי טובה נורית. מה קורה הלאה? שאל אבנר. הוא היה בן שתים עשרה ונהג להשתמש באוצר מילים בלתי נדלה ובמילים מסובכות. ילדי בית הספר  אמרו שהוא נפל לא רחוק מבית המשפט. תראה, אמרה נורית. אתה ילד חכם, זה לא סוד, לכן אני אקצר את הסיפור. ידוע לך שבמלחמת העולם השנייה נהרגו הרבה יהודים? ידוע. קראתי על זה המון. מקצתם שרדו מאותה מלחמה ועלו לארץ. המדינה שהיתה אשמה במה שקרה, זאת אומרת גרמניה, שילמה כסף. גם את זה אני יודע, ענה אבנר. ואז המשיכה נורית והסבירה במילים שלה מה קרה לזקן. הכסף הזה נשלח למדינה שלנו במטרה להעבירו לאלה שהגיעו מאירופה, אבל הכסף לא נמסר להם. עד כאן ברור? אבל רגע, אמר אבנר. פספסתי משהו חשוב שאמרת. את רוצה להגיד לי שמישהו לקח את הכסף שלהם? איך? לא יכול להיות! אבנר, זו עובדה. אני לא ממציאה. הם לקחו הכול ולא נתנו פרוטה לאלה שהכסף שייך להם. בכמה כסף מדובר? הוסיף אבנר לשאול. המון. מיליונים. אני אכנס לאינטרנט ואבדוק את מה שאת אומרת. בקיצור, המשיכה נורית לספר, מתחת לדירה שלי גר איש אחד מאלה שהיו צריכים לקבל את כספם ולא קיבלו אותו במשך ארבעים שנה. זה לא נכון, הגיב אבנר. מי יכול לעשות מעשה כזה? "הרעים" , ענתה נורית ללא שהיות. עוד תכיר אותם בהמשך. מה אנחנו יכולים לעשות? להקים חבורה סודית. אתה זוכר מה עשינו אתמול? בטח. האצבע שלי עד עכשיו רגישה.