סיפור מרגש.אל תשליכני לעת זיקנה.מאת חוכמת הזקן

 הסיפור מתחיל עם אחות שפגשה גבר עייף וחרד לצד המיטה של חולה בבית החולים. האחות: "הבן שלך כאן", אמרה לאיש הזקן. היא הייתה צריכה לחזור על המילים כמה פעמים לפני שהעיניים של המטופל נפתחו. 



מסומם בכבדות בגלל הכאבים של התקף הלב שלו, הוא ראה במעומעם את הצעיר במדים שעמד מחוץ לאוהל החמצן. הוא הושיט את ידו. החייל כרך את אצבעותיו סביב הידיים המיובלות והרפויות של הזקן, נותנות מסר של אהבה ועידוד.



האחות הביאה כיסא כך שהחייל יוכל לשבת לצד המיטה. במשך כל הלילה החייל הצעיר ישב שם במחלקה המוארת בצורה גרועה, מחזיק את ידו של הזקן והציע לו מילים של אהבה וכוח. לפעמים, האחות הציעה שהחייל ילך לנוח קצת. הוא סירב.



בכל פעם שהאחות נכנסה למחלקה, החייל היה מתעלם ממנה מקולות הלילה בבית החולים - הקרקושים של מיכל החמצן, הצחוק של חברי צוות הלילה המחליפים ברכות, הצעקות והגניחות של חולים אחרים. עכשיו, לפעמים היא שמעה אותו אומר כמה מילים עדינות. האדם הגוסס לא אמר דבר, רק החזיק בחוזקה את בנו במשך כל הלילה.



לקראת עלות השחר, הזקן מת. החייל שחרר את היד ללא רוח חיים שהוא החזיק והלך לספר לאחות. בזמן שהיא עשתה מה שהיא הייתה צריכה לעשות, הוא חיכה.



לבסוף, היא חזרה. היא החלה להציע מילים של אהדה, אבל החייל קטע את דבריה, "מי היה האיש הזה?" הוא שאל.



האחות נבהלה, "הוא היה האבא שלך," היא ענתה.



"לא, הוא לא היה", השיב החייל. "אני אף פעם לא ראיתי אותו לפני כן בחיים שלי."



"אז למה לא אמרת משהו כשלקחתי אותך אליו?"



"ידעתי מייד שלא הייתה טעות, אבל גם ידעתי שהוא צריך את בנו, והבן שלו פשוט לא היה כאן. כשהבנתי שהוא היה חולה מדי כדי לדעת אם הייתי בנו או לא, ביודעי עד כמה הוא זקוק לי, אני נשארתי. אני באתי לכאן הערב כדי למצוא מר ויליאם גריי. בנו נהרג בעיראק היום, ושלח אותי כדי להודיע לו. מה היה שמו של האדון הזה?"



האחות עם דמעות בעיניה ענתה, "מר ויליאם גריי ........."

בא במייל