האדמה היא אדמתי שלי

פעם באו לאבו נוואס שני שכנים מן הכפר. מספר האחד:

וואלה יא אבו נוואס, היה לי בית בכפר וחלקת שדה שלי. יום אחד החלטתי לצאת לעולם. "שמאת הווא"  חשבתי שהטיול  בעולם יהיה קצר, אבל הוא התארך בשל המזל שחיכה לי בחיים:

במשך הזמן הכרתי אישה' נולדו לי ילדים ועברו בנתיים איזה ארבעים שנה. התגעגעתי לאדמתי וחזרתי אליה ומה אני רואה יא אבו נוואס? שכני לקח את אדמתי, עיבד אותה ומסרב לתת לי אותה חזרה.

האדמה היא אדמתי שלי, יא אבו נוואס ולא אוותר עליה לעולם. מסיים השכן את דבריו וידו לופתת את השברייה במבט האומר הכל. - מה יש לך לומר?  פונה אבו נוואס אל השכן.

 - וואללה כל מילה שלו אמת. פתאום יוצא השכן  שלי את ביתו, עוזב את אדמתו ולא חוזר אליה. עוברת שנה, עוברות שנתיים ושלוש, והאדמה מעלה קוץ ודרדר. "מוש חראם"?, לא חבל יא אבו נוואס?,

עליתי על האדמה, ניכשתי את העשבים השוטים, סיקלתי, זרעתי וראיתי ברכה בעמלי. כל השנים הארוכות האלה אני מעבד את האדמה ודואג לה. אדמתי היא ולא אוכל להיפרד ממנה לעולם. מסיים השכן את דבריו ואוחז בשברייה שבידו.

עוד מעט ודם יישפך. רגע של חרדה עובר על בני הכפר המצפים בדממה למוצא פיו של אבו נוואס. לפתע הוא מצווה על השכנים: - בואו!

 - לאן? - שואלים בחשש.

 - אל השדה, אל האדמה,  משיב אבו נוואס. - עלי לשמוע מה בפיה, שכן גם דעתה חשובה.

 הכול מלווים את אבו נוואס אל חלקת האדמה וכאשר הוא מתכופף ומצמיד את אוזנו אל האדמה ומהסה את הקהל באצבעו לבל יעורר רעש כדי שיוכל לשמוע טוב יותר, חוששים בני הכפר שמה נשתבשה עליו דעתו.

אך הכל יודעים שיש לכבד את אבו נוואס. לאחר דקות ארוכות הוא קם וממלמל ספק לעצמו, ספק אליהם: - כן, כן. (אל) חק מעכי - הצדק אתך.

 - מה הוא משפט הצדק? מה אמרה לך האדמה? - נזעקים שני השכנים.

 - פשוט מאוד. היא אמרה: איני שייכת לא לך ולא לך, כי שניכם שייכים לי.

מאת יהודה עצבה

                     ======================================================