הגוזל פרח מן הקן

הגוזל פרח מן הקן

הלל ישב על הספה בביתה של אמו וחיכה למשלחת מהקיבוץ הצעיר. הם כבר ידעו עליו "הכל": ידעו ששמו הילל ושם משפחתו – בן שחר. ידעו שהוא בחור טוב, בן 22 שמסרב לעזוב את אמו החולנית ואפילו גר לרוב בביתה. הם ידעו שכבר הייתה אצלו משלחת מהתנועה (הקיבוץ המאוחד) שהסבירה לו כי עליו לתת "שנת שרות" באחד מקיבוצי התנועה, כמו כל בני המחזור שלו, אך הוא הדף אותם בטענה כי עליו לשמור על אמו החולה במחלת לב קשה.

הם ידעו כי זהו רק תרוץ, כי בקיבוץ של אמו חיה גם אחותו המבוגרת ממנו בכמה שנים, והיא תוכל לסייע לאם החולה. ענף הצאן בקיבוצם נשאר ללא עובדים כמעט, והם ידעו כי הילל בעל ניסיון בעבודה עם בעלי חיים, ונחשב לעובד מסור בקיבוצו. הם גם ידעו כי הבחור נחשב לרווק חסר תקנה, ובמעמקי ליבו הוא מחכה לעבור לקיבוץ אחר, לחיים אחרים, לחברה חדשה, ולהתרחק מהכבלים של אמו.

הם לא טעו בשיקוליהם. בשיחה קצרה, עם מעט מחמאות, עם תיאור הקושי של מצב הצאן, עם תיאורים מפתים של קיבוץ צעיר, שבו המבוגרים ביותר הם בני 28, שיכנעו את הילל כי יבוא לנסות תקופה של שלושה חודשים בשער (כך נקרא קיבוצם) שלא היה רחוק מקיבוצו. הוא שאל לפשר השם של הקיבוץ, והם ענו לו בהומור כי זהו חלק מפסוק בתהילים:"זה השער לה' צדיקים יבואו בו", אבל מקבלים כל אחד.

אמו קבלה את החלטתו בהבנה. היא רצתה שהוא יתחיל להתפתח ולא יישאר עובד פשוט בענף שלו. היא גם רצתה שהוא ימצא סוף סוף בחורה. מצד שני היא ידעה שצר יהיה לה להינתק ממנו, למרות שהוא הבטיח שיבוא לבקר כל שבועיים. היא הייתה גרושה שנים רבות, ומאז גירושיה לא דרכה רגלו של גבר בביתה. היא תמיד הצהירה שהיא קיבלה את ההחלטה הזו למען ילדיה "שלא יסבלו מגבר זר שיסתובב בבית". במשך הזמן הפכו הלל ואחותו למרכז חייה, וגם הם הרגישו מחוייבות גדולה כלפיה. אחותו ובעלה אמרו לו שהוא לא צריך לדאוג, הם כבר יעזרו לאמא בכל מה שיידרש. עם אביו הוא בקושי דיבר על-כך. הם היו רחוקים מאד זה מזה, כמעט כמו הכוכבים במערכת השמש.

למעשה לא היה לו רכוש פרטי, ולכן הוא ארז מעט בגדים בתיק אחד, כמה ספרים בתיק שני, עלה על אוטובוס, ונסע לשער. הוא נסע לשער דרך התחנה המרכזית של רעננה, ושם הסתבר לו כי בין 7.30 ל-13.00 אין בכלל אוטובוסים לקיבוץ. השעה הייתה 10.00 בבוקר והוא חשב: "אוי לאיזה חור נפלתי". הוא עמד לתפוס טרמפים, ואחרי כשעה עצרה לו מכונית מהקבוץ. הם לא הכירוהו והוא גם לא הזדהה. הם היו כולם מאד צעירים, שנה שנתיים יותר מבוגרים ממנו, וכל הזמן החליפו בדיחות ודברי חידודים ביניהם, שהוא לא כל-כך הבין. הוא התרשם מיחסי החברות ביניהם וקיווה שפעם גם הוא יהפוך לאחד מהחבורה. הוא הגיע ישר לארוחת הצהרים. הוא לא הכיר בחדר האוכל אף אחד, ואף אחד לא בא לקבל את פניו. הוא הרגיש בתחושת בדידות המתגנבת לליבו. היה זה חדר-אוכל קטן מאד לעומת חדר-האוכל בקיבוץ שלו, ומסביבו ישבו חברים צעירים בקבוצות קטנות שניהלו שיחות ערות ובקול רם. הייתה שם אווירה מאד משוחררת ושונה מהאוירה המאופקת בקיבוץ הייקי והמזדקן ממנו בא.

לבסוף הגיעה האחראית על הדירות ולקחה אותו לחדר שיועד להיות דירתו בשנה הקרובה. הם הגיעו לבית שהצבע שלו מתקלף, ומה שהדהים אותו היה שהאדמה סביב הבית הייתה חשופה לגמרי.  בקיבוצו כל הבתים היו מוקפים בגינות, דשאים, שיחים ועצים. כשנכנס לדירה גילה שאין בה כמעט ריהוט. כששאל את האחראית על-כך היא אמרה לו ש"זה מה יש, והם הניחו שהוא יביא איתו את הרהוט".

מהר מאד הוא גילה שלידו גרה בלונדינית מהממת, מהגרעין הראשון, אבל היא לא ממש מתעניינת בו. בערב בשבתו לארוחת הערב עם בן קיבוצו ואשתו שתקעו יתד בקיבוץ הזה, הם סיפרו לו שיש לה חבר או ידיד שבא והולך, ולכן היא לא מסתכלת על גברים אחרים. כשבן קיבוצו יוסקה שאל אותו מה הוא עושה אחרי ארוחת הערב הוא השיב כי הוא הביא עימו ספר של גורקי בשם "ילדות"  שהוא חלק מטרילוגיה שגורקי כתב על חייו, והוא רוצה להקדיש את הערב לקריאתו. יוסקה שהיה מבוגר ממנו בשנתיים, והכיר אותו היטב מהקיבוץ שלהם, גער בו: "הלל, החיים האמיתיים הם לא בספרים", והזמין אותו לביתו לקפה ועוגה.

למחרת, החליבה בצאן הייתה אמורה להתחיל ב-4.00 בבוקר. הקימה מוקדם בבוקר לא היוותה בעיה בשבילו לאחר שנתיים של עבודה ברפת של קיבוצו. הוא אפילו הקדים בעשר דקות דבר שהקנה לו כמה נקודות בעיני צוות "הדיר" (כך קראו לענף הצאן בשער).גם פה הוא נתקל בצוות מגובש מבחינה חברתית: עופר השמן והמקריח, מרכז הצאן שפיזר כל הזמן בדיחות גסות תוך שהוא קורץ לג'ורג'יה האיטלקיה שכבר הספיקה ל"החליף" שני בעלים בקיבוץ למרות שהיו לה כבר שני ילדים, ג'ורג'יה נהנתה מאד מהבדיחות של עופר, ושניהם הסתכלו כל הזמן על הילל לראות מה תגובתו. היה שם עוד בחור בלונדי שנחשב לאינטלקטואל של הגרעין, וקראו לו בשם המוזר יאדון, ועוד בחור יפה תואר מרוסיה שנשא את השם ניקיטה. עופר, שרצה לתהות על קנקנו של הלל התחיל לספר סיפור סכסיסטי במיוחד לג'ורג'יה, שעורר אצלה מחאות, ואז הוא שאל את הלל "מה אתה חושב על הסיפור הזה?". הלל בא במבוכה לרגע, ואז הוא השיב שלדעתו "זהו סיפור לא תרבותי". עופר צחק וגם האחרים הרימו גבה לשמע התגובה המליצית הזו.

החליבה עצמה הייתה קשה. החולבים עמדו בתוך תעלות, והכבשים עמדו בגובה המותניים שלהם, כאשר עכוזן מופנה אל החולבים, ובגובה פניהם. היו להן אליות שמנות שהיו מכוסות בזוהמה שמהר מאד כיסתה את ידי החולבים מהמרפק ועד כף היד. בנוסף לכך זאת הייתה עבודה פיזית קשה למי שלא הורגל בה, ופניו של הילל  נטפו זיעה.

עופר, מרכז של הדיר התקרב אליו, עמד מעליו ליד תעלת החליבה, הסתכל עליו ובבת צחוק מלגלגת אמר לו: "עכשיו, אתה נראה מאד תרבותי".

מהר מאד יצא לו שם של עובד טוב. בשער, כמו בכל קיבוץ זה היה כרטיס הכניסה לחברה. הוא אהב את העבודה בדיר. אהב לצאת עם עדר הכבשים שמנה 500 ראש, לשטחי המרעה הנרחבים שהקיפו את המרעה. אהב את הטיפול בטלאים, את חלוקת העדר לקבוצות, ואת חיי החברה של צוות הדיר.

גם מבחינה חברתית הוא הלך וכבש את מקומו בחברה הצעירה של שער. למרות שלא היה חבר קיבוץ הוא נבחר לוועדת תרבות והחל להשתתף באופן קבוע בישיבותיה. הוא החל לדבר באספות הקיבוץ, במלאת שנה לשהותו בשער. זה לא היה לפי התקנון, כי הוא לא היה חבר קיבוץ, אבל הוא רכש לו מעמד מיוחד, והחשיבו את דעתו. היה לו חוג קבוע של משפחות צעירות שהוא היה הולך לבקרן. היו לו גם כמה ידידים וידידות - בני קיבוצים מגוייסים כמוהו - מתנדבים מחו"ל, שהיו המעגל החברתי שלו. בתום שנה האריך את שהותו בשער לעוד שנה.

לפעמים, בעיקר בלילות שבת ובשבתות הוא היה עצוב. הוא התגעגע לאמו ולביתה. התגעגע לעוגת יום שישי, ובעיקר התגעגע אליה.

פעם אחת היא באה לבקר אותו בקיבוץ החדש שלו. הוא היה כבר מרכז (מנהל) הצאן, והיא לאחר שאכלו מהעוגה שהביאה, הלכה איתו לראות את הדיר. היא נתנה לו עצות כיצד לנהל את הצאן ובעיקר את הצוות. היא אפילו החלה לאסוף חבלים לקשירת חבילות החציר שהיו פזורים פה ושם בחצרות הכבשים. למרות שברוב הערותיה היא צדקה, זה היה לא נעים לו, והוא חש שהיא פולשת למעט העצמאות שרכש לו.

גם אביו הופיע יום אחד לביקור. היה זה אחה"צ והוא לקח את אביו לדירתו. כבר בכניסה לדירה אביו שאל אותו בטון נוזף משהו: "למה אין לך גינה? החיים זה לא רק עבודה!" חבר בענף הצאן אמר לו למחרת : "שמתי לב שכשאתה ואביך מדברים, כל אחד מדבר על נושא אחר."

הבעיה שהכי הציקה והטרידה אותו הייתה יחסיו עם המין השני. הוא היה בחור יפה ובריא בכל מובן. הוא חשק בבנות המין השני ולמרות זה היה בינו לבינן קיר ברזל  סמוי שהוא לא הצליח  לפרוץ אותו.

הרווקות התעניינו בו כי הוא היה בחור נאה, וידע להיות איש שיחה מעניין. אך ברגע שהוא היה מרגיש שלבת יש כוונה מעבר לכך, הוא היה נבהל, קופא ובורח (באופן ממשי ומטאפורי). במשך הזמן הבנות  הפנויות עזבו אותו לנפשו.

היו גם שתי נשואות שחיזרו אחריו במרץ, ואחת אפילו הזמינה אותו לביתה כשבעלה היה במילואים. אך האופציה הזו לא עלתה אפילו על דעתו. הוא היה בחור מאד מוסרי בתחומים האלו, ולא עלה על דעתו להתעסק עם אשת איש.

מה שהביא לסופן של השנתיים בשער היה כשלון ענף הצאן. לאחר שעבד שנה בענף הצאן, עזב עופר את הקיבוץ, והוצע לו להיות מרכז הענף, והוא קיבל את ההצעה הזו.

בשביל בן קיבוץ באותם הימים הייתה זו פיסגת חלומותיו – לרכז ענף - ועוד ענף די מרכזי בקיבוץ. הוא הרגיש שצמחו לו כנפיים והוא מתקשה להאמין למזלו הטוב. הוא חש משהו כמו בשיר: "היינו כחולמים".

הוא השתלט במהירות על "התורה" שבבסיס הענף הזה, התחיל לעבוד מיוזמתו 12 שעות, והענף התחיל לעלות על פסים של רווחיות. עם הצוות היה לו יותר קשה. לא הייתה לו סובלנות לאנשים שמאחרים לעבודה. תוספת השעות שהטיל על עצמו, עיצבנה את אנשי הצוות האחרים כי היא העמידה אותם באור של בטלנים.

הכשלון הגיע באופן בלתי צפוי. שטחי המרעה של שער גבלו בקו הירוק לשעבר, ליד קלקיליה. בקרבתם רעו עדרים של בדואים שעלו עם עדריהם לצפון בגלל הבצורת בנגב. הבדואים הללו התחילו לפלוש באופן קבוע לשטחים אלו שהיו מעט רחוקים מהקיבוץ ומוסתרים ע"י שרשרת גבעות. הוא גילה שעדרי הבדואים חיסלו את רוב שטחי המרעה אבל לא היה מה לעשות נגד זה. לא היה תחליף לשטחי המרעה הללו. הקיבוץ לא נתן לצאן באותה שנה חלקה לגידול מספוא, וגם לא הכין תחמיץ.

מכל מקום, הכבשים הגיעו לעונת ההמלטות, כשהן רזות, ועובדה זו משמעותה הייתה ברורה - עונת חליבה עם מעט חלב, והפסד ידוע מראש של ענף הצאן. למרות שבשנה הקודמת הענף גמר ברווח נאה מאד, הילל לא יכול לסבול היה לסבול את המחשבה שהענף שלו, ענף הצאן ייכשל השנה, ויגמור בהפסד. הרגשת כשלון אפפה אותו ודיכאה אותו.

הפסיכולוג שלו הזהיר אותו מפני חזרה לקיבוצו הוותיק. הוא אמר לו: "בשער היית דמות ציבורית, בקיבוצך אני חושש שתימוג שוב לאלמוניות מוחלטת".

לתיסכול המקצועי נוספה ההכרה שגמלה בהילל, כי בשער "נגמרו לו כבר הבנות". כלומר כל הבחורות בשער כבר מכירות אותו, ויודעות ש"ממנו כבר לא יצא להן שום דבר". הוא הגיע למסקנה שהוא צריך לשוב לקיבוצו.

הוא עדיין חכך בדעתו והתלבט שבועות רבים. ואז בביקור של סוף-שבוע אצל אמו עלה חומו, תקפה אותו כעין שפעת, והוא שכב חסר אונים שבוע שלם על הספה בביתה של אמו. היה לו כל-כך טוב אצלה... אמו הגישה לו אוכל מצוין, קפה, עוגות, ונתנה לו הרבה חום. הוא לא היה צריך לחשוב מה יהיה עם הצאן. הוא קרא בספרים שלו, והיה לו טוב.

בסוף אותו שבוע של מחלה, הוא חזר לשער והודיע על החלטתו לחזור לקיבוץ הוותיק שלו.