חיים מורד באביו

חיים מורד באביו

כאשר חיים הגיע לגיל 90 רצתה משפחתו לשמר את סיפורי המשפחה, וכך הם הגיעו אלי, כמומחה לכתיבת "סיפורי חיים". חיים החליט להתמקד, בסיפור יחסיו עם אביו שכבר נפטר לפני עשרות שנים. שאלתי את אשתו של חיים:"איך היה אביו שלחיים?" היא אמרה לי "תראה חיים העריץ אותו בעיוורון כל חייו. הוא גם מאד דומה לו באישיותו. אני בקושי הכרתי אותו, כי הוא מת שנתיים לאחר שנישאנו. לחתונה שלנו הוא לא הגיע, כי הוא היה עסוק בסידור הפנסיה שלו באנגליה. הוא הגיע אלינו, לכפר, רק פעם אחת לביקור, ומיד נסע עם חיים לבקר אנשים חשובים בעמק. איתי הוא לא דיבר כלל. אני חושבת שהוא היה די סנוב, ולדאבוני זה עבר לחיים. לעומת זה אמא של חיים הייתה אשה מקסימה ונעימה".

אביא לפניכם את שיחתי עם חיים כלשונה:

"אבי הגיע לא"י יחד עם צבאו של אלנבי, בתום מלחמת העולם הראשונה (1918). הוא היה קצין מודיעין, ובאופן טבעי השתלב באדמיניסטרציה הבריטית, במשרד לחלוקת סרטיפיקטים (רשיונות עלייה) ליהודים המבקשים לעלות לארץ. הוא לא אהב את המשרד הזה ואת עבודתו שם, וקרא לו "המשרד למניעת עלייה יהודית", אבל הוא התמיד בעבודתו זו עד תום המנדט הבריטי, כלומר 26 שנים. בירושלים הוא פגש את אימי שהייתה דור שביעי בארץ, אך בדור האחרון הוריה ירדו מן הארץ. היא הייתה אחות במקצועה ועלתה לארץ עם משלחת אחיות מארה"ב שגייסה הנרייטה סולד. הם התחתנו ב-1921, השנה בה אני נולדתי. אולי כדאי לציין שאבי נתן לי שני שמות: זרח, אלפרד, ומנבר שם המשפחה שלנו. בישראל קראו לי זרח, אבל בשנים הרבות שחייתי באנגליה קראו לי אלפרד.

בבית שלנו דיברו אנגלית, וגם כשהלכנו ברחוב דיברנו אנגלית. אני זוכר שכבר כילד הבחנתי שיש כאן "משהו לא בסדר" כי בארץ צריך לדבר עברית, והתביישתי בהורי.

אנחנו גרנו במושבה הגרמנית, כשסביבנו משפחות אנגליות וגרמניות. יום אחד חזרתי מגן-הילדים ושיר גרמני בפי. אמי הזדעזעה, ותוך שבועיים עברנו לתלפיות.

כשהייתי בן 7 בערך, אמי, לקחה את שלושת ילדיה, ונסעה לניו-יורק שם השתכנה אצל אחותה. שנים רבות לא הבנתי מה קרה באותה שנה, למה נסענו ולמה חזרנו לאחר שנה, ואיפה היה אבא כל הזמן. לימים אחותי הצעירה סיפרה לי כי אמא החליטה לעזוב את אבי באותם ימים. הסיבה הייתה חוסר תשומת לב מצידו, כלפיה וכלפי המשפחה. הוא נהג לעבוד עד שעה מאוחרת ואח"כ לשחק ברידג' עם חבריו.

אמי חזרה אליו, לאחר מאורעות תרפ"ט (1929) עקב משבר שפקד את הישוב ואותו אישית באותה שנה. בשנה זו התנפלו הערבים על "היישוב" היהודי בארץ. בחברון וצפת היה טבח גדול ביהודים, אך למעשה ההתקפה על היהודים כללה נקודות רבות בארץ ומאות יהודים נהרגו.

אבי, כמו כל פקידי הממשל הבריטי, גוייס מהיום למחר למשטרה הבריטית והיה ל"גפיר" (מין שוטר למשימות הגנה ואבטחה). אך כעבור שבוע, מששככו המהומות, הבריטים פרקו את כל הגפירים היהודים מנשקם, כדי לרצות את הערבים שהתלוננו על אפלייה.

אבי לקח את זה מאד קשה. הוא זרק את נשקו במגרש המסדרים, ושבר אותו. הוא רצה להתפטר מהממשל הבריטי, והממונים עליו מטעם הסוכנות הביאו אליו את וייצמן כדי שישכנע אותו להשאר בתפקיד החשוב הזה, שלא יימסר חס וחלילה לבריטי. מהסיפור הזה אתה מבין שאבי אהב להתחכך באנשים הגדולים. ב-1934 הוא לקח את כל המשפחה ללונדון להשתתף בהלווייתו של יו"ר ההסתדרות הציונית, נחום סוקולוב. במהלך הלווייה הוא הציג אותי לפני חיים ווייצמן וזאב ז'בוטינסקי ואילץ אותי ללחוץ את ידיהם.

על רקע מאורעות 1929 והמשבר שהתלווה אליהם החליטה אימי לחזור לירושליים, ונושא הגירושים ירד מהפרק (ככל הידוע לי).

ככל שהתבגרתי הציקה לי יותר תדמיתו הבריטית של אבי. כבר סיפרתי לך על כך שהוא דיבר בכל מקום אנגלית. הוא היה תמיד לבוש בחליפה מחוייטת, ואנשים חשבו שלפניהם בריטי. באותה תקופה היו מתרימים ברחוב למטרות יהודיות. אליו אף פעם לא ניגשו, כי חשבו שהוא בריטי. לא מעט מחברי לכיתה אמרו לי שאנחנו משפחה של  "משתפי פעולה".

ההתנגשות המשמעותית הראשונה שהייתה לי איתו, על זהותי הלאומית הייתה בגיל 16. בשנה זו כל בני כיתתי התגייסו ל"הגנה". אותי לא הסכימו לגייס. כששאלתי מדוע, נאמר לי כי אבי ביקר אצל מפקד ההגנה בירושליים וביקש ממנו לא לגייס אותי. מאד כעסתי והלכתי אל אמא שלי ובכיתי לפניה שאבא מבייש אותי לפני בני גילי.

אמא דיברה איתו והוא הלך למחרת אל המפקד הנ"ל וביקש ממנו לגייס אותי. כך גוייסתי להגנה, אבל לא להרבה זמן. במהלך השנה כל חברי עזבו את ההגנה והתגייסו לאצ"ל.

 היו אלה שנות "מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט" (1936 -1939), שנים של מלחמה בין היישוב לפלשתינאים. ההגנה גרסה כי יש לשמור על "הבלגה, כלומר לא לפגוע באופן "עיוור" בכל ערבי, ואילו האצ"ל סבר שיש לפגוע באזרחים ערבים, בכיכרות ובשווקים, ללא אבחנה.

אני הזדהיתי עם האצ"ל, ורציתי להצטרף אליו, יחד עם חברי.

אבי שניחש את כוונותי החליט למנוע את הצטרפותי לאצ"ל בכל מחיר. הוא שלח אותי בסוף כיתה י' ללמוד את השנתיים האחרונות של התיכון, בבריטניה.

לא היה לי קל להיפרד מחברי בארץ בגיל הכי "תוסס". בבריטניה הורידו אותי כיתה וזה לא היה נעים. שם גם פגשתי לראשונה באנטישמיות. אבל למרות הכל לא העליתי על דעתי להמרות את פיו של אבי.

הייתי בביה"ס באנגליה שנתיים, ובסוף י"ב עברתי בהצלחה את בחינות הבגרות של בריטניה, דבר שהיה חשוב ביותר כי בבחינות הבגרות של א"י האוניברסיטאות של אנגליה לא הכירו.

חזרתי לארץ כמה חודשים לפני פרוץ  מלחמת העולם השנייה. אבי רשם אותי לאוניברסיטה אנגלית ללימודי הנדסה, אבל פרוץ המלחמה טרף לו את הקלפים. הסתבר שלא אוכל לבקר בארץ אם אסע לבריטניה, בגלל אילוצי המלחמה. במצב דברים זה לא הסכמתי לנסוע לאנגליה, למרות לחצו של אבי.

בשנתיים הבאות למדתי הנדסה בטכניון, על חשבונו של אבי, בלי להתחייב, ובלי לעשות בחינות. הייתי למעשה מה שקוראים "סטודנט חופשי".

בשנת 1941 החלטתי להתנדב לצבא הבריטי לחיל התותחנים. אבי לא התנגד, כי הלימודים בטכניון הפכו לפארסה, והוא העדיף שאתגייס לצבא הבריטי מאשר לפלמ"ח או לאצ"ל.

אחרי שבוע אימונים שלחו אותנו לחזית, ואחרי שלושה חודשים נוספים נפלתי בשבי הגרמנים שכבשו את טוברוק שבלוב. את שלוש השנים הבאות "ביליתי" בשבי בחברת שבויים אנגליים, ללא חברת ארצישראלים.

כשנגמרה המלחמה, ידעתי כי בבריטניה מצפות לי הרבה הטבות כחייל משוחרר, וכמתנדב. למשל לימודים חינם. למרות כל זה, ולמרות שהייתה לי חברה באנגליה החלטתי לחזור ארצה.

הארץ ב-1946 הייתה בעיצומו של מאבק כנגד בריטניה, בו נטלו חלק ההגנה, האצ"ל והלח"י. לאחר שנחקרתי פעם ע"י המשטרה הבריטית, בגלל חשד שהשתתפתי בפעולה של ההגנה (מה שלא היה נכון), אבי החל ללחוץ שאצא לאנגליה ואלמד שם ע"ח הממשלה הבריטית. וכך קרה שבשעה שבני גילי התכוננו למלחמת העצמאות, אני יצאתי ללמוד וטרינריות באדינבורג שבסקוטלנד, דבר שפירושו היה התנתקות מחודשת מהארץ למשך חמש שנים נוספות. גם מלחמת העצמאות לא הצליחה להחזיר אותי לארץ.

למדתי באנגליה חמש שנים וטרינריות. הספקתי להתחתן ולהתגרש  עם אשה יהודיה-אנגליה. לאחר סיום לימודי הייתי צריך לעשות התמחות באירלנד עוד שלוש שנים. היה לי טוב באירלנד, אבל אז הייתי צריך להחליט מה אני עושה עם חיי. החלטתי שאני חוזר לארץ. הלכתי למשרד הפנים בבריטניה וביקשתי שימחקו את השם האנגלי שלי מתעודת הזהות והדרכון שלי ויכתבו שם "חיים". מבחינתי זה היה צעד סמלי חשוב. כי בשמונה השנים האחרונות  כולם קראו לי אלפרד מנבר.

חזרתי לארץ כחיים מנבר, והתחתנתי עם ישראלית שלא ידעה כלל אנגלית. בשביל אבי זאת הייתה מכה. הוא לא הגיע לחתונתי. גם אח"כ בשנים המעטות שנותרו לו לחיות (הוא כבר היה חולה במחלה סופנית) הוא הדיר את רגליו מביתנו.

גם היום הרבה אנשים חושבים שאני אנגלי, וזה די מרגיז אותי. אמנם אני קורא עיתונים אנגליים, אבל אני משתדל לא לדבר אנגלית. עשיתי קורס קצינים בצה"ל (בגיל חמישים), ובדעותי הפוליטיות אני בעד ארץ ישראל השלימה. בריטים אני לא אוהב, וגם לא ביקרתי בבריטניה מאז שעליתי לארץ.

נראה לי שסוף סוף הזהות הלאומית שלי די ברורה לי למרות כל מה שאבי עשה כדי ליצור לי זהות אנגלית.