אין דבר העומד בפני הרצון (2)

אין דבר העומד בפני הרצון (2)

צורי רוצה להרגיש "שייך"

שלוש עשרה שנים עברו מהיום שצורי עזב את קיבוצו, "גבעת השבים" ועד ש"עבר" לקיבוצה של אשתו השנייה, "אבן חומה". בשמונה מהשנים מתוך השלוש עשר, צורי שסירב לעזוב את ילדיו שכר דירה בקיבוץ קרוב לקיבוצו, כדי להיות קרוב לילדיו, ובמיוחד לצעיר שבהם, והיה מבקר בקיבוצה של זוגתו פעמיים בשבוע. 12 שנים הוא היה נוסע על הקו: גבעת השבים –אבן חומה, עד שעבר סופית לקיבוצה של רעייתו כאשר בנו הצעיר הגיע לגיל צבא. ידידיו אמרו שהוא מתחרה עם יעקב אבינו שעבד 14 שנה בשביל רחל.

צורי רקם חלומות רבים כיצד הוא ישתלב בקיבוץ של אשתו. הוא ידע שבגילו כבר לא יקבלו אותו לחברות, ואף-על-פי-כן היה נחוש בהחלטתו להשתלב במרקם החיים הקיבוציים, מבחינה חברתית, ואכן היה מעביר הרצאות בנושאי יהדות. לא הייתה לו כל שאיפה ליצור תלות כלכלית בינו לבין הקיבוץ.

 היום הוא כשהוא מספר לי על חבלי קליטתו בקיבוץ אבן חומה, הוא נזכר בפגישתו עם המזכירה של הקיבוץ. הוא ואשתו ישבו מולה. היא הייתה מורה בתיכון כמוהו, ובתחילת השיחה אמרה לו שאנשים כמוהו הקיבוץ מעוניין לקלוט. אבל מיד אחרי זה היא שלפה מהמגירה שלה חוזה מוכן בין הקיבןץ לבינו. הוא הציץ על הדף שלפניו וראה שכתוב שם שמעמדו יהיה של "בר-רשות", ושבאתראה של 90 יום ניתן לסלקו מהקיבוץ. הוא הסתכל בסעיפים השונים של החוזה, ועיניו חשכו לנוכח הסעיפים הרבים המאפשרים את סילוקו מהקיבוץ. הוא אמר למזכירה: "הרי אתם מכירים אותי כבר 12 שנה, למה נחוצים כל הסעיפים האלו?"

המזכירה אמרה שזה נחוץ, וכך עושים עם כל אלה שמגיעים לקיבוץ בגיל מתקדם. הוא שאל: "האם אפשרי שבמשך הזמן יחול שינוי במעמדי?" היא אמרה לו שהיא לא רואה כל אפשרות לשינוי. הוא שאל "מה תעשו אם אני אבקש להתקבל לחברות?" היא אמרה לו שהמזכירות לא תמליץ, בגלל גילו, ולכן לא יהיה לו כל סיכוי להתקבל לחברו, אסיפת הקיבוץ.

צורי היה כבר פנסיונר של משרד החינוך כאשר הוא עבר לאבן חומה, ועבד באופן חלקי ביותר. לכן הוא הציע לה שהוא יעשה כמה דברים בהתנדבות וכך הוא יכיר את החברים בקיבוץ והם יכירו אותו. הוא הציע שהוא יטפל בגינות החברים המבוגרים בהתנדבות. המזכירה אמרה לו שזה לא רעיון טוב כי לחברים לא יהיה נעים שמישהו עובד אצלם בחינם. צורי הציע שהוא ישתלב במערך "הסעות הבריאות" של החברים למרפאות ולבתי החולים באיזור, והכל בהתנדבות, אך היא דחתה גם יוזמה זו.

צורי היה אדם נחוש, שדגל באימרה ש"אם לא נותנים לך להיכנס דרך הדלת, אפשר להיכנס מהחלון". צורי ידע שבקיבוץ הסמכויות מאד מבוזרות. לכן, הוא דיבר עם מרכז הנוי והציע לו לטפל בגינות החברים. הלה התלהב, ונתן לו אור ירוק. כך התחילו שנים של קשר עם קשישי הקיבוץ, שנזקקו לשרותיו של צורי, ובתמורה אירחו אותו בבתיהם. גם בנושא ההסעות לבתי החולים, צורי גילה שמרכז הרכב לא יודע  על האיסור שהוטל עליו, וכך יכול היה להתחיל להסיע את החברים הקשישים לבתי החולים.

את כל זה עשה צורי כדי להכיר ולהתקרב לחברי הקיבוץ, ולהרגיש שייך לחברה הקיבוצית. לפעמים צורי היה מסתכל על התנהגותם של ה"תושבים" האחרים, היו חמישה כאלו. הם לא התעניינו בנעשה בקיבוץ, ונדחקו לשולי החיים בקיבוץ. צורי חשב בליבו, שבשבילו לא מתאים סגנון חיים כזה, הוא הרי נשאר קיבוצניק בנשמתו.

צורי לא הסתפק בעיסוקים אלו, ורצה להשתלב בחיי התרבות של הקיבוץ. צורי פנה לעורכת עלון הקיבוץ, והציע את עצמו ככתב וחבר מערכת, כמראיין וכחבר מערכת. היה לו ניסיון רב בכך בקיבוצו הקודם, שם מילא את תפקיד העורך בשתי קדנציות. העורכת קיבלה אותו ברצון, והם עבדו ביחד 5 שנים, כאשר הם מפיקים עלון כל שבועיים,

תפקידו העיקרי של צורי היה לראיין חברים ובעלי תפקידים. התפקיד הזה היה ממש תפור על צורי. הוא אהב לראיין את החברים, להתארח בדירתם, לנסות להעביר אל הדף את הגיגיהם, להבין את מחשבותיהם, ולשחזר איתם את עברם ועברו של הקיבוץ. החברים אהבו להתראיין אצלו, אהבו את יחסו החם אליהם, ואת כתיבתו הרהוטה. אך התפקיד הזה, גם הקנה לו כמה אויבים שנפגעו מכתבותיו. התקופה הזו "העלתה אותו על המפה" בקיבוץ. בנוסף הוא עשה חוגי תנ"ך והיה מעורב בערבי תרבות שעסקו ביהדות. צורי התחיל להרגיש שייך, וזה לא מובן מאליו, בהתחשב בעובדה שהוא לא היה חבר קיבוץ.

יום אחד, עורכת העלון החליטה לסיים את תפקידה, ועל לוח המודעות של הקיבוץ הופיעה מודעה על מכרז לתפקיד עורך העלון. צורי חכך בדעתו: "הרי אני לא חבר, אין סיכוי שיסכימו לי". הוא שאל  מרכזת משאבי אנוש האם יש לו סיכוי. היא ענתה שאף מועמד אחר לא הגיש את מועמדותו ושצריך להמתין. חודשיים הוא חיכה לתשובה, ולא באה כל תשובה. ואז לאחר שהחברים באסיפת הקיבוץ מחו על הפסקת הופעת העלון, ניגשה אליו מנהלת משאבי אנוש (מש"א), ואמרה לו שהוא מועמד, וועדה מצומצמת מקרב המזכירות תדון במועמדותו. הוא שאל האם הוא יוכל להיפגש עמם, והיא אמרה שלא. לא נחוץ. צורי ידע כי זו בשורה רעה מאחר ובמזכירות יושב ה"איש החזק" של הקיבוץ (שממלא במקביל כמה תפקידים בכירים) והוא שונא אותו בגלל ראיון שצורי פירסם התחום שהוא מופקד עליו.

כעבור שבוע מרכזת מש"א, בחורה יפה ונחמדה, ניגשה אליו ואמרה לו במתק שפתיים כי הועדה החליטה בשלילה, בגלל שהוא לא חבר. צורי אמר לה שהוא לא מוריד את מועמדותו. כעבור שבוע המרכזת באה אליו שוב, והודיעה שהוא עדיין המועמד שלהם והם יכנסו ועדה אחרת לדון בעניין. כעבור עוד שבוע היא אמרה לו שהוא כבר לא מועמד, כי יש מועמדת מתחרה, בת קיבוץ, בת עשרים, סטודנטית שכמעט ולא נמצאת בקיבוץ. צורי אמר לה שהמועמדת הזו כלל לא חיה בקיבוץ, ושהוא לא מוריד את מועמדותו.

באסיפת הקיבוץ נשאלה שוב שאילתה בנושא העלון, ושוב באה אליו מרכזת מש"א הנחמדה ואמרה לו שהוא כן מועמד ושהוא מוזמן לשיחה עם צוות מצומצם מהמזכירות על תפקיד עורך העלון.

הוא הגיע בשעה היעודה, ולמולו ישבו ארבעה חברי מזכירות ביניהם המזכיר ומרכזת מש"א. א צורי הציג לפניהם עלונים שערך בקיבוצו הקודם, והסביר להם את האג'נדה שלו כעורך לעתיד. הוא גם הצביע על היתרון של מינוי עורך מקרב המערכת שפעלה בחמש השנים האחרונות.

הוא הבחין בהיסוסים שלהם, וידע כי הם היו קשורים באיומים של אותו "איש חזק". הוא הבין שהם לא מסוגלים להחליט על מינויו בגלל פחדיהם.

תפקיד העורך לא היה בין התפקידים שנבחרים בקלפי, זה היה תפקיד שמתמנים אליו ע"י המזכירות. צורי הבין שנשאר לו קלף אחד – הליכה לקלפי והציע זאת לחברי המזכירות. חברי המזכירות הסכימו לרעיון, כי זה פתר להם את הבעיה עם "האיש החזק": אם חברי הקיבוץ יבחרו בצורי, הם יצאו נקיים מזעמו של האיש החזק. צורי ביקש שהם ימליצו עליו באסיפה לפני הקלפי, אך לכך הם לא היו מוכנים. צורי החליט להעמיד עצמו להצבעה גם בלי המלצתם.

באותו שבוע התקיימו הבחירות בקלפי של הקיבוץ, וצורי זכה ב-80% מכלל קולות המצביעים, לקדנציה של 4 שנים.

מאז ועד היום עברו , צורי ממלא את תפקיד עורך העלון ומוציא כל שבועיים עלון של 30 עמודים, עליו הוא מקבל מחמאות רבות מחברי הקיבוץ. זה עלון שנותן ביטוי לחברים, נותן אינפורמציה מהמוסדות, וגם משמש במת ביקורת. עדיין מוטלות עליו מגבלות, מדי פעם יש עימותים עם בעלי תפקידים הרוצים בחוסר שקיפות. אבל אצל צורי חופש הביטוי הוא מעל לכל.

הדבר החשוב לצורי, כפי שהוא אומר, שעכשיו הוא מרגיש "שייך"