סיפורה של אישה אלמונית שביקשה להשאר בעילום שם
אהובי שלי, אהובי שלי ורק שלי....
אני רוצה לספר לך שאני פחות בוכה, כשאני בוכה זה מגעגועים, אך לא מהמלח שזריתי על פצעיי כשנשארתי בבית, הפסקתי עם זה, כי אני חזקה מתמיד, אני יודעת שבעוד זמן קצר הכל יראה אחרת. נכון... לא פשוט, אבל אני אשלם את האגרה ואיכנס לנתיב המהיר לאושר עד שלי, לאושר עד שלנו.
אני יודעת שנעבור תקופה לא פשוטה, יודעת שהילדים שלי יהיו בשוק שאספר להן שאבא ואמא נפרדים, יודעת שיהיה הרבה בכי, יודעת שיהיו הרבה סימני שאלה,
מה לעשות ?
איפה לגור ?
לקנות או לשכור ?
לתת לו לישון בבית עד המכירה ?
ועוד ועוד... סימני שאלה עם הרבה בכי וכאב, אבל בסוף תהיה התשובה הגדולה,
אתה ואני נהיה יחד, ילדיי יבינו שאמא שלהם מאושרת, מחייכת, מאוהבת... ועוד יותר חשוב מזה, היא גם נאהבת, יש גבר אחד ויחיד שאוהב את אמא שלהם והוא האחד שיגרום לה לחייך חזרה...
יודעת שאקבל אותך ואת משפחתך המקסימה והחמה, יודעת שנצטרך רק לדעת לבחור בין טוב לטוב.
זהו זה אהובי, אני כבר לא בוכה בגלל שאני משאירה עצמי בכח בבית, אומנם אני עוד בוכה אבל זה מגעגוע, זה מהכאב בידיעה שמישהי אחרת אוהבת אותך עכשיו, זה כאב נוראי, אבל ......
אבל, אני חזקה מתמיד ומטפלת בעניינים כעת, מעט פקקים בדרך שגורמים לעיכוב הקטן הזה, אבל עוד טיפה ואני שלך, אני איתך...
מחכה לשכב חבוקה בזרועותיך, להיות נאהבת ולהרגיש שוב אישה יפה וסקסית, להרגיש נאהבת ושכולם סביבי רואים את החיוך שבי, גם אם אני ישנה...
שלך באהבה גדולה, אני !
כרמלה...
תודה לך על שאהבת את הכתבה שהעברתי לכאן.
שיהיה לך יום טוב.
אבי.