הרכבת עצרה בתחנה לה חיכו כל הדרך

נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה והרכבת החלה לנסוע.
בתחילה לא שמתי לב מי יושב לצידי, הייתי עסוק באייפון,
אבל לאחר כמה דקות צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי.
לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו:
בכל פעם שהרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפיה, כאילו נצמד לחלון.
הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בטלפון כמו שאר הנוסעים,
הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון, כאילו חיכה למשהו---
הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני,
כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטיי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין למה אני מביט בחלון." שאל.
הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח שבהיתי בו, אך ציפיתי לתשובה שלו.
"אני אספר לך מה עבר עלי לאחרונה ואולי תבין" אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו
"הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ולא נשמתי חופש.
הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. אתה בטח שואל למה?
ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות,
הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו.
אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך,
אבל מה שבאמת הרג אותי היה הכאב של אמא שלי.
השמועה התפשטה מהר על המעשה שעשיתי, אנשים באו והטיחו באמא שלי עד כמה הבן שלה הוא גנב, ביישו אותה, גרמו לה צער נורא.
לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאימי, בכלום זמן אמא שלי הפכה מאישה בריאה וחייכנית לאישה חולה וכבויה, 
בכל מקום אשר אליו הלכה הזכירו לה את דבר הגניבה, וגם במשפט,
לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר ואימי לא ידעה מה לעשות מרוב כאב ובושה.
עכשיו, אחרי שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אמא, להתחרט, לבקש סליחה, לומר לה שאני מצטער ולהראות לה עד כמה אני אוהב אותה, ״אמא שלי היא הכל בשבילי״ אמר בבכי
אבל... לא ידעתי אם היא תסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לה.,
ואז החלטתי לכתוב לה מכתב.
"אמא יקרה" היה כתוב במכתב, כתבתי לה שאני בנה רוצה לחזור לראותה, ואני מצטער על הכל, מצטער על כל הצער שגרמתי לה, על כל הבושה, הלוואי והייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה, אך אינני יודע אם היא עוד תרצה בכך שאשוב הביתה, אחרי כל הבלאגן הזה״
לכן אמא " כך כתבתי "יש לי בקשה יחידה- אם את רוצה שאבוא ואשוב הביתה,
אני מבקש ממך שתתלי בתחנה צעיף צהוב כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור, אבל.... "
פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף צהוב, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם.... עכשיו אתה מבין?" אמר לי ״אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף צהוב תלוי,
אני מתבונן אולי אמא תלתה את הצעיף בתחנה אחרת ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר."
"ואיפה באמת התחנה הקרובה לביתך?" שאלתי אותו. "בעוד מספר תחנות" ענה הבחור
"ואם שם לא יהיה צעיף צהוב, אמשיך הלאה לנסוע...." ענה בקול צרוד ובעיניים דומעות
עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, דרוכים, מתפללים, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הצהוב. "בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי" הוא לחש לי.
ושנינו הבטנו בעיניים דומעות מבעד לחלון, התפללתי שבאמת יהיה שם צעיף צהוב. הרכבת עצרה בעוד תחנה, נותרה עוד תחנה אחת.
אחזנו בחלון בכל הכוח, ״שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד, בבקשה אלוהים, בבקשה תעשה שיהיה שם צעיף צהוב״ זעקתי לאלוהים בלב,
שנינו היינו מתוחים, מצפים, מחכים,
מי יודע.... הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך.
לא, לא היה שם צעיף צהוב.

לא היה שם צעיף צהוב, היו שם מאות צעיפים צהובים!
כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים צהובים מתנופפים ברוח.
קוראים לבן לשוב הביתה.
ואמא, אמא עמדה שם מחכה, מצפה לבנה אהובה, ועל צווארה... צעיף צהוב.

בא במייל