אברי מגיע לישראל

יומנו של אברי

יומי הראשון בישראל

2.2.1952

הגעתי לארץ לבדי, לפני כמה ימים. למרות הבטחותי לאימי היא שכנעה אותי להשאיר אותה באמריקה, עם אחותי. היא טענה ובצדק, שבגיל 70 יהיה לה קשה מאד להתחיל מחדש בארץ. היא גם לא רצה לקלקל לנו את הזוגיות השברירית שלנו.

מרים ותמר באו לפגוש אותי על הרציף של נמל חיפה. היה רגע מביך. מרים כבר איננה אותה היפיפייה של קארלסבאד. עברו 15 שנה מאז נפרדנו, והשנים נתנו אותותיהן בנו. אבל לדעתי זה לא מה שהכי חשוב בזוגיות. חשוב הקשר הנפשי, חשובה הנפש הטהורה שהיא שמרה עליה. התחבקנו והתנשקנו קלות (בכל זאת תמר הייתה על ידינו ונכנסנו למונית שלקחה אותנו לחדרה.

מרים לוותה כסף מאחיה ושכרה בית עבורנו. כמובן שאחזיר את הכסף לאחיה. אני אדם די עשיר במושגים של ישראל. לאחר 7 שנות עבודה, מכירת הבית המשותף שלי ושל ויויאן, אני בעל רכוש.  מרים עדיין לא רוצה לעבור לגור עימי כאן, כי היא לא רוצה להודיע על עזיבת הקיבוץ בטרם נהייה בטוחים לגמרי בעתידנו המשותף.

בנסיעה התחלתי לדבר עם תמר בעברית, למרות שהיא יודעת קצת גרמנית. מדי פעם היא עזרה לי למצוא את המילה המתאימה. היא הייתה מאד ידידותית, למרות שאני יודע שייקח לה קצת זמן לקבל אותי כאבא. היא רצתה לשמוע על אמריקה, על החנויות ועל המכוניות. הסתבר שהיא מכירה את רוב כוכבי הקולנוע של הוליבוד, והיא אוספת תמונותיהם באלבום מיוחד. אח"כ היא התחילה לשאול על עברי, זה היה קצת מביך, אבל שמעתי שבארץ שוררת תרבות הדוגרי: מה היה הקשר ביני לבין אמה, למה נפרדנו וכו'. מרים ניסתה להשתיק אותה, אבל אני עניתי לה בכנות, בגבולות מה שאפשר לומר לנערה בת 13. אגב תמר היא נערה בעלת יופי נדיר, נשמעת בוגרת מכפי גילה, והקשר הראשון שנוצר בינינו היה ממש מעודד.

החלק השני של היום היה עוד יותר מרגש. מרים החליטה שאני צריך להראות את עצמי בקיבוץ, כבר ביום הראשון בישראל. היא רוצה שאכיר  את אהוד, את החברים, אולי אפילו את צבי., ושהם יכירו אותי. היא אומרת שאם יש משהו מפחיד בחיים צריך ללכת ישר לקראתו, והופעתי הראשונה בקיבוץ אכן מפחידה אותי.

אמשיך את תיאור היום הראשון מחר.