תולדות אבי חלק ב'

יחד עם היותו קיבוצניק מסור, צבי עסק כל השנים בעבודות פרטיות בגינותיהם של חבריו. דבר זה היה אסור בקיבוץ. הוא טען להגנתו שכך הוא אוסף כסף לנסיעותיו לחו"ל, ונסיעות אלו לפעמים כמעט כל שנה הם סם החיים בשבילו. אפשר להבין זאת על רקע הבדידות שלו בקיבוץ. בוינה הוא ממש פרח. הוא היה כותב שם בעיתונים, מרצה במועדונים, וגם חבריו היו ברמה גבוהה – סופר, עיתונאי וכו'. בכלל, הוא טען ש"השוויון" שהוא דוגל בו הוא השוויון במעמד בין החברים "שוויון ערך האדם" ולא השוויון ברכוש ובכסף בין החברים. אולי זה תירוץ, אבל הוא האמין בזה, והטיף לכך שכל החברים יעסקו בעבודות פרטיות וירויחו כסף מהצד. צבי חי הרבה מחוץ לקיבוץ, לא רק בחו"ל. הקשר עם חבריו מלפני העלייה לארץ היה מאד חשוב לו. הוא ידע שכספי התקציב של הקיבוץ לא יאפשרו לו לחיות את החיים שרצה בהם, ולכן "שבר" את חוקי הקיבוץ בשלב די מוקדם.

מכל מקום, כאשר הוא הגיע לפרק האחרון בחייו, רוחות השינוי (השכר הדיפרנציאלי), כבר נשבו בחוזקה בגבעות. אבא התנגד בכל מאודו להפרטת הקיבוץ, ולשכר דיפרנציאלי. הוא לא גילה כל הבנה למאוויי הדור השני והשלישי. את ראשי המדברים בעד השינוי הוא טען שצריך להעזיב. שנת תשנ"ה עמדה בפתח, והוא אמר שזאת תהיה שנה של שינוי לכיוון הקיבוצי הישן, ואת כל "המשנים" נגרש מגבעות. אך באותו חורף מלאך המוות גירש אותו מארצות החיים ומגבעות.

כמחווה של פיוס עם הקיבוץ שכה אהב וכה הירבה לריב איתו, עשיתי לאחר מותו, תצוגה של כל ספריו (מדובר על כאלפיים ספרים), על שולחנות לפני חדר-האוכל, וכל דיכפין בא ולקח מספרי צבי קליש לביתו. שיהיה להם מעין מזכרת מצבי קליש "הילד הנורא" של הקיבוץ.

צבי בחקלאות

בגבעת – חיים צבי עבד כל חייו בענפי החקלאות. הוא עבד בענף המטעים והכרם שנים רבות. לאחר מכן הוא עבד בבננות. לאחר מכן הוא עבד בפרדס, ולבסוף עבד שנים לא מעטות בענף הנוי.

צבי למד חקלאות באוסטריה, לאחר סיום לימודיו בתיכון. האם היו אלו לימודי אגרונומיה או לימודים שהתרכזו בעיקר בענף הגפן והיין? לימים יטען צבי כי הוא הוסמך כאגרונום ויאבק לקבל הכרה מאותו מוסד, אך לעולם לא יצליח בכך. מכל מקום צבי הגיע לגבעות כאשר הוא בטוח שישמחו עם הידע שלו. להפתעתו לא הקשיבו לו. גם בהמשך דרכו בחקלאות, הוא מעולם לא קיבל תפקידים – לא מרכז ענף ולא תפקיד אחר. הוא עבד קשה בעבודות טוריה ובקושי רב התקדם לעבודות יותר מקצועיות, כמו הרכבה, למשל.

יחד עם זאת צבי אהב את העבודה בחקלאות וידע הרבה על חקלאות. הוא טען ש"בשביל זה באנו לארץ ולא כדי להיות מהנדסים" (את זה הוא אמר על בחור שעזב את הפרדס ונהייה למהנדס).צבי לא שינה את דעותיו כל חייו. הוא קרא הרבה ספרות מקצועית, ואף יצא לקורסים בתחום הזה. במשך השנים הוא כבר ויתר על השאיפה להיות מרכז ענף, אך כאב לו שלא נתנו להתקדם. למשל, אנשי המוסך לא נתנו לו ללמוד לנהוג על טרקטור, וכך הוא נוטרל מעבודות רבות בענף. למה הם עשו זאת? אינני יודע בדיוק. כנראה שהם ראו בו אדם ללא חושים טכניים. הוא ניסה לעקוף את הגזירה בעזרת חבר מחוץ לקיבוץ, מוסכניק, אך לא עמד לו הכוח להגשים את חלומו. הבעיה הנוספת שלו בענפים הייתה שבכל ענף היו לו אחד או יותר יריבים מרים, אנשים רגישים שצבי דרך להם על היבלת והוציא אותם מדעתם. הם ניסו בכל כוחם להוציא אותו מהענף, ולפעמים הצליחו. אמא שלי אמרה שבכל ענף הוא ידע למצוא את האיש הפחות מאוזן וליצור איתו מריבה קשה.

.

יחד עם זה אני זוכר את חיבתו לנוער שעבד אתו במטעים.  את אהבתו לעצים, לפרחים, את ידיעותיו הרבות, את הגינה שטיפח ליד הבית, ונראה לי שבדרכו הוא היה די מאושר בחקלאות. אני זוכר שבמסיבה של ענף הכרם, בצל הברושים הגבוהים של "הבוסתן",כשהייתי בן שש, הוא הכריז שאיתן הבטיח לו שהוא יעבוד בענף הכרם, כשהוא יהיה גדול. אני גם זוכר כמה הוא היה מאוכזב כשאמרתי לו שאני הולך להיות מורה. "מה אתה הולך להיות 'מלמד'" הוא שאל?

מושג מה מאהבתו לחקלאות, ומיחסו המיוחד לבני הנוער, אפשר לקבל מדבריו של ר"א שנאמרו על קברו:

"צבי היה לי כמו דוד. הכרותינו נמשכה על פני עשרות שנים.

צבי והורי היו ביחד בתנועת הבלאו-וייס באוסטריה. ביליתי כמה מחופשותי כילד אצל צבי. כמובן שכדי להצדיק את קיומי עבדתי עמו.

זוכרני שהיינו מהלכים מהלך של חצי שעה בשביל לפתוח ברז מים להשקיית התירס, ואחרי ארבע שעות הולכים שנית כדי לסוגרו, כי לא היו אז ברמדים. עבדנו בהשקייה, בשטח שעשו בו ניסוי של השקייה בהצפה. היו סדקים באדמה הכבדה, ואנו, צבי ואני היינו עוברים  מסדק לסדק, וסוגרים אותם כדי למנוע בזבוז מים. זאת הייתה עבודה קשה.

בקיץ בצרנו בכרם, שהיה נטוע בצורת סוכה ענקית בגובה של כשני מטר. האשכולות, כמדומני סולטנינה נתלו כלפי מטה.

צבי היה אוטודידקט. היה איש שיחה מאד מענין, ובעל ידע רב בהיסטוריה, ספרות ושטחים אחרים. מפעם לפעם קראתי רשימות שחיבר, ואף שלא תמיד הסכמתי עם דעותיו, הן היו בנויות היטב ומעניינות, כדרכו של צבי.

אני חב לו תודה על שאני יודע כיום להבחין בין ורד בקרה לבין ורד בר. כמו כן הוא לימד אותי לזמור את הוורדים בסוף החורף, לטפל בדשא, ועוד ועוד..."

אני זוכר את הגינה הגדולה שהייתה לנו מאחורי הבית. זה היה בית של ארבע דירות ברכבת. אבא שלי לקח על עצמו לעבד את השטח של כל שכניו, ויצר שם מעין בוסתן. אני זוכר את הורדים מאחורי חלונותינו, ורד אדום וורד ורוד, שניהם מסוג ורד התה. הם היו נטועים בתוך מדשאה גדולה, שאבי מפעם לפעם היה קוצר אותה בחרמש שלו. התפקיד שלי היה לאסוף את עשבים הקצורים.

מאחורי המדשאה היה עץ גויאבה רחב נוף, ומאחוריו עץ אפרסק גדול. בקצה הגינה היתה שדרת בננות. מול החלון של השכנים היה עץ אבוקדו . בין העצים היו מפוזרים פרחים עונתיים.

 בקצה הגינה היה כלוב עם ארנבת, אבל היא ברחה לאחר זמן, כי דלת הכלוב לא הייתה נעולה כיאות. אבי מאד התעניין בגידול דבורים. יום אחד אבא הניח בקצה הגינה כוורת שהוא לקח מהמכוורת של הקיבוץ. הכוורת נראתה לי עולם פלאים, ואבי הקריא לי מספר על חיי הדבורים, ואני הייתי בעננים. אבל מרכז המכוורת לא הסכים לזה בשום אופן, ויום אחד הכוורת נעלמה. כששאלתי מה קרה, אבא אמר לי "חנן (מרכז המכוורת) בא ולקח אותה". אני זוכר את אכזבתי, ואת אי-ההבנה שלי למאורע הזה.

אבא מאד אהב חיות. הוא היה מביא לבית עופות שמצא בעבודה, כמו בז, וגוזלי תור, חתול שמצא, כלב משוטט ועוד. אפילו אתון הוא רכש. הבעיה הייתה שהוא לא ידע לטפל בהם, ולכן כעבור זמן קצר הם מתו.

אבי היה אחד החברים היחידים בארץ שגידל אתון בחצרו. היה זה בתקופה שרוזה  אשתו הייתה בחו"ל, והאתון הייתה מארחת לנו לחברה. בשלב מסויים אבי שהיה אחראי על הנוי בבריכת השחייה הכניס אותה לשם. מדשאות הבריכה נראו בעיניו פתרון אידיאלי. אך בעיני החברים זאת הייתה שערוריה, כי היא הטילה גלליה בכל מקום. אבל אבא כבר היה בשווייץ והשאיר לי את הטיפול בה. החברים שחררו אותה מהבריכה והיא חזרה לבעליה הקודמים במושב הסמוך. כשהוא חזר משווייץ הוא האשים אותי בהזנחת האתון.

לעומת זה שפר גורלם של הכלבים והחתולים שגידל והם החזיקו יותר זמן אצלו. היה לנו כלב כנעני מפואר בגודל של כלב זאב. היה לנו כלב בשם אסי שמת בתאונה. בערוב ימיו היו לאבא שלוש כלבות תחש בזו אחר זו שנקראו כולן בשם "דיקי". אחת מהן נמסרה למישהו כאשר אבא היה בדכאון. כשהבריא הוא פדה אותה בכסף. עם אחת מהן הוא נסע לחו"ל וגר איתה במלונות הכי מפוארים. לה הוא הרשה להיכנס לחדר-האוכל, למגינת ליבם של החברים. כשדרשו ממנו להוציא אותה אז הוא אמר: "טוב, אבל בתנאי שגם הכלבים האחרים יצאו". כן, יחסו לכלבים די הרגיז את החברים, כי הוא ראה בהם בעלי זכויות, כמעט כמו חברים – בין אם זה היה בנסיעות לטיולים עם הקיבוץ, ובין אם זה היה בדחיית כל דרישה לקשור את כלבתו.

בשנים האחרונות לחייו צבי החזיק בדירתו כ-7 חתולים. החתולים פיזרו את צואתם בכל הדירה. הדירה הסריחה ואנשים כולל משפחתו החלו להדיר רגליהם מדירתו. גם המנקות מטעם הקיבוץ נמנעו מלבוא לדירתו. אך צבי לא ויתר עליהם. זה היה עצוב.

אבא ואני

רציתי סיים את הביוגרפיה הזו במשהו טוב. ואכן עד גיל 14 -15 היו לנו יחסים יפים וטובים. אני אהבתי אותו והוא אהב אותי. כן, אצל צבי, בעשרות יומניו המילה אהבה לא נמצאת כמעט. אך כשהוא נוסע ב-1953 לטיול באירופה הוא כותב: "איתן הוא היצור הנחמד ביותר אשר נכנס למעגלי החיים שלי...איזו אהבה שלמה וחמה ".

מאד אהבתי אותו. הוא היה אבא שעושה המון דברים: טיולים, משחקים, שירים ועוד.

זכור לי שהוא מאד אהב להרכיב אותי על כתפיו. כל ערב היינו הולכים לבית הילדים, הקיבוץ חשוך כולו, אני יושב על כתפיו ושר: "אבל'ה שלי-לי". זכור לי את שנינו צועדים לאורך הפרדסים של בניימינה בדרך לביתו של טדי ידידו, ושרים בקול גדול "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". למרות שאבא לא היה יהודי דתי, היה לו יחס עמוק להיסטוריה היהודית. לכן היינו שרים ביחד "איש היה בישראל בר-כוכבא שמו...". אח"כ הוא היה מסביר לי מי היה האיש. זכור לי הטיול ל"רמת הנדיב" וההסבר על מפעלו של הברון בארץ. זכור לי הטיול לטנטורה (בד"כ הלכנו הרבה ברגל), והמפרצים שזינקנו לתוכם. אסור היה להגיד לאבא שאני מפחד. הוא היה מסוגל לקחת אותי עם דלי מים לבית הקברות, בחשכה מוחלטת, על-מנת להשקות את העציץ על הקבר של סבא, בלי שהעלה על דעתו שאני מפחד.

 לפעמים הוא היה שוכח שאני בסה"כ ילד קטן ומקריא לי כאשר הייתי חולה מכתבי פלוטארכוס. לפעמים קיבלתי הסברים מעמיקים על ההבדל בין הסוציאליזם לקומוניזם, בגיל 11 ואני זוכר את התיסכול שלי שלא הבנתי את ההבדל הזה.... שנה אחת התנהלו ויכוחים ערים בינו לבין אמי בשאלה מי צודק יותר המשטר הקפיטליסטי או המשטר הקומוניסטי. אני הייתי "לוקח" את הנימוקים שלו ורץ במעלה הגבעה לביתה של אמא (הם כבר היו פרודים), ושוטח אותם לפניה. כמובן שהיא הייתה מפריכה את כל טיעוניו בגנות המשטר הקומוניסטי, ותוך שעה אני הייתי גולש במורד הגבעה ומציג בפניו את טיעוניה. אני הגעתי למצב של "יאוש אינטלקטואלי", כלומר הגעתי למסקנה שאי-אפשר להכריע בעניינים כאלו בצורה שכלית.

כבר סיפרתי על הגינה הגדולה שלו, על עבודתו בחקלאות, על יחסו לחיות, כל אלו קסמו לי כילד. על אלה נוסיף את הביקורים הרבים בעיר אצל חבריו, טיולים לאין ספור, דברים שאמא בשל מחלתה לא יכלה להעניק לי.

הקרע בינו לבין אמא היה לי מאד קשה. כל אחד משך אותי לכיוונו, אם כי לא היו השמצות ישירות ביניהם. בילדותי ונערותי אהבתי את שניהם ורציתי שהם יחזרו לחיות ביחד. המריבות ביניהם, שאיפיינו את מפגשיהם הכניסו אותי ללחץ. ניסיתי איך שהוא לגשר ביניהם, לפשר, אבל מה כוחו של ילד בין שני אריות כאלו?

היחסים ביני לבין אבי התקלקלו בגלל המירוץ שלו אחר הנשים. זה התחיל לקומם אותי שהוא לוקח אותי לביקורים אצל נשותיו. הקרע החריף כאשר הוא התחתן עם רוזה, בחו"ל, בלי לדבר איתי מילה על כך. הייתי בן 16 והרגשתי שאני מאבד את אבי. אני הפסקתי לכתוב לו, והוא כרגיל הגיב בתוכחות חריפות. כשהוא חזר מח"ל הוא לקח אותי לשיחת תוכחה בבית הקברות. אני לא עניתי לו. מאז הקרע החריף, כי אני לא דיברתי עם רוזה והוא דרש בתוקף שאני אדבר איתה. ההבנה שלו לנפש האדם, שאפה לאפס. כמו שהוא לא הבין מדוע רוזה בורחת לו לחו"ל, כאשר יש לו עוד כמה נשים במקביל אליה, והיה בטוח שהיא אשמה לגמרי, כך הוא התייחס אלי.

היחסים ביננו הוטבו לאחר הולדת ילדי והתבססות משפחתי.

לאחר מות רוזה ב-1979 אני נשארתי המשענת היחידה שלו בתקופות הארוכות של הדיכאון שהיה פוקד אותו כל שנה-שנתיים (עד 1995). דיכאון כזה נמשך כמה חודשים בד"כ, ובמהלכו הוא היה מנוטרל לגמרי. הוא לא יכל לקרוא או לכתוב ולפעמים לקה בשיתוק מוטורי. אך דוקא בתקופות אלו הוא היה נחמד, והיה נעים לעזור לו. ברגע שיצא מהדכאון הוא "לבש את שריונו" מחדש, ושוב היה קשה להתקרב אליו.

לסיום אומר, כי ודאי שהוא היה אדם מתוסבך, אבא קשה וכו' וכו'. ואף-על-פי-כן הוא העניק לי הרבה. הוא היה אדם רחב אופקים, שוחר חיים התפעמויות, וגירויים אינטלקטואליים, ובמשך שנים הוא העניק לי מהעושר הזה של אישיותו. כאשר לימדתי בתיכון, מצאתי את עצמי לא פעם מצטט מאימרותיו, ואפילו היום אני מצטט אותו מדי פעם. דבר נוסף שהוא העניק לי הוא היחס המקבל לחריג בחברה, ובחברה הקיבוצית בפרט. הוא "העניק", לי גם "דברים לא טובים": כמו נטיה לא לקבל סמכות, להיות אופוזיציונר וביקורתי ביחס למוסדות החברה, קידוש חופש הביטוי גם כאשר זה עלול לפגוע בי, ועוד.

כל חיי אני נע בין התמונות שלו כאב אהוב, לבין התמונות המאוחרות יותר שלו כאדם קשה האוהב, רק את עצמו.