כיצד הגיעו החרדים לשלילת ערך העבודה

כיצד הגיעו החרדים לשלילת ערך העבודה?

אם תמהנו בפוסט הקודם מהיכן צמחה ההסתייגות מהעבודה אצל החרדים בימינו, כאשר במקרא יש גישה חיובית אל העבודה, בספרות של חז"ל כבר ניתן להבחין בהתמודדות שבין גישה המצדדת בשילוב של לימוד תורה ועבודה, לבין גישה המצדדת בהתמסרות טוטאלית ללימוד, וזניחת ערך העבודה.

הויכוח על "תלמוד תורה ודרך ארץ"

(מתוך ספרו של ישעיהו ליבוביץ, "שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם", שוקן, 1979)

בתקופת חז"ל (100 – 600 לספירה) הייתה מחלוקת בין שתי גישות לאיזון שבין לימוד התורה ודרך ארץ (חיי עבודה), מחלוקת שנמשכה דורות רבים. הגישה האחת גורסת כי לומד התורה צריך להשקיע את כל זמנו בלימוד התורה ולא להתעסק בסיפוק צרכיו החומריים. הגישה השנייה אומרת שלומד התורה צריך לדאוג לפרנסתו כאחד האדם.

המייצגים הבולטים של המחלוקת היו ר' ישמעאל ורשב"י. אבל מחלוקת זו הייתה קיימת גם לפניהם בין ר' יהושע לר' אליעזר ונמשכה בין האמוראים אביי ורבה בר בר חנה.

ליבוביץ טוען כי לויכוח הזה יש רובדים נוספים ויותר בעייתיים: הגישה האחת גרסה כי המטרה הנעלה של לימוד תורה יומם וליל תושג בצורת אורח חיים של קבוצה מסויימת בעם ישראל, ולא יהא אורח חיים זה תרבותו של כל העם. הרוב הגדול של העם יספק את צרכי הקבוצה הזו, ולא יעסוק בעצמו בלימוד התורה. הגישה האחרת גורסת שלימוד התורה צריך להיות נחלת העם כולו, וכל יהודי צריך לעסוק בתורה כפי יכולתו וזמנו. ליבוביץ רומז כי הויכוח שהחל בימים קדומים רלוונטי להיום.

במקורות הבאים שרובם ממסכת אבות, נבדוק האם ליבוביץ מוכיח את טענתו שכבר בתקופת התנאים (חכמי המשנה 100 – 200 לספירה) היו חכמים שתמכו בגישה שתלמידי חכמים צריכים להתפרנס על חשבון הציבור ולא לעסוק בעבודה.

גישה ראשונה הגורסת כי תלמידי חכמים פטורים מעבודה:

"רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. (משנה מסכת אבות פרק ג).

רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך: (שם, פרק ד, משנה י).

ר' נוהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה... (תוספתא מסכת קידושין (ליברמן) פרק ה הלכה טז

תניא, רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה. שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב; אבל תורה אינה כן: עומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקווה בעת זקנותו. בעת ילדותו מהו אומר? "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים"[ישעיהו מ], בזקנותו מהו אומר? "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו"[תהלים צב]. (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פב עמוד ב)

גישה שניה המשלבת לימוד תורה עם חיי עבודה:

     "שמעיה אומר: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות" (אבות, פרק, א)

•      רבי ישמעאל בנו (של רבי יוחנן בן ברוקא ), אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם ( משנה מסכת אבות פרק ד, ה)

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים.(פרק ב' משנה ב)

לדעתי ליבוביץ מצליח להוכיח את טענתו שהיה זרם חזק בין התנאים שסברו שפרנסתם של תלמידי חכמים מוטלת על הציבור, שהשפעתו נמשכת עד היום בציבור החרדי.