תורת החטא האשמה והכפרה  של הרמן כהן

פרק ה':תורת החטא האשמה והכפרה  בספרו של כהן "דת התבונה ממקורות היהדות"

הרמן כהן הולך בעקבות הרמב"ם וניאו-אפלטונים אחרים, כאשר הוא דוחה את ההנחה שהרוע יכול לבוא מאת האלוהים. כמו הרמב"ם הוא סבור כי מאלוהים שופע רק טוב על העולם והאדם. תפיסתו דומה לתפיסה המקראית הגורסת כי הרע בא מהאדם. הוא אינו יכול שלא להכיר בממשות הרע, ולכן הוא מנסה לתת לו תכלית. התכלית קשורה במושג החטא. האדם חוטא כי הוא חלש מטבעו ונמשך אחרי יצריו. אך החטא גורם להתפתחותו של היחיד. ע"י החטא היחיד מגיע לרגש אשמה, ואליו מתלווה תהליך של חזרה בתשובה. בתהליך הזה האדם זוכה להכיר את עצמו, את האלוהים ואת הזולת. ע"י התהליך הזה מתרחשת ה'הפיכה העצמית' בה האדם מתחדש ושב אל האלוהים.

כהן קובע: "אין החטא אלא הנחת יסוד לא פחות ולא יותר"[1] .השיטה להניח הנחות יסוד ולראות בהמשך אם הן פוריות מאפיינת את שיטתו של הרמן כהן כבר מימי מארבורג, וכך הוא קובע:. "החטא הוא תכונתו הסגולית של האדם". "האשמה הייתה ונשארה תארו של האינדיבידאום" האשמה או החטא הם התכונות היסודיות של היחיד כיחיד, לדעת כהן, ובהמשך נבין גם מדוע הוא גורס כך.

כהן כותב: המוסריות החברתית נעשתה עיקר עניינו של המונותיאיזם על ידי הנביאים עד יחזקאל (בהסכם עם ספר דברים), כלומר הנביאים "החברתיים" שלפני יחזקאל לא ראו את היחיד והבעיות שלו. כך גם האתיקה לא התייחסה ליחיד, אלא ראתה בו חלק מהאנושות, נציג של האנושות: "הרי על ידי כך גופא הוא הולך ובטל בבחינת יחיד בתוך הכולות[2]. לדעת כהן היה זה מהלך מוטעה, כי יסוד המוסריות החברתית הוא היחיד, והוא אף היסוד של המדינה.

כמו האתיקה נוהגים גם מדעי החברה החוקרים את הפגמים והחיכוכים בחברה. כל אלו מבקשים את 'הסיבות' לתופעה ואילו כהן מחפש את ההסבר לתופעת החטא ב'תכלית' שלה. לדעתו תפקיד החטא הוא ליצור את התודעה העצמית: "'החטא' הוא האמצעי לגילוי האדם בבחינת אני"[3].  כהן שואל "היאך יכול האדם לחטוא מתוך עצמו"? תשובתה של האתיקה כי לאדם רצון חופשי שיכול לבחון בין בטוב ובין ברע, אינה מניחה את דעתו: "היאך משתמע מן הרצון החופשי חירות הרצון לחטוא"?[4].      

את כל ההסברים, המצויים בתנ"ך ובמיתוס, על החטא כמורשה, כהן דוחה. נטייתו של האדם לרע המובעת בבראשית בפרק המבול אינה מתקבלת על דעתו שהרי "בלבו של האדם שוכן רוח הקודש..." מן הנמנע שיהא אל קדוש מניח את הרע בלב האדם"[5].                 

בכל זאת, כך כהן, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שקיים רע בעולמו של האדם וגם באדם היחיד. "היאך בא החטא באדם" שואל כהן שוב. הוא ממשיך ואומר שעליו לחקור את הרע מן הבחינה הדתית ובה תמצא הדרך לעסוק "באפשרות היווצרותו של הרע ביחיד, באני של האדם". חובה עלינו להמשיך את דרכנו מן הנביאים החברתיים אל הנביא יחזקאל[6].

יחזקאל ראה את החטא כחטא היחיד, ולא חטא חברתי, והוא גם הדגיש יותר מן הנביאים שקדמוהו את החטא שבין היחיד לאלוהים. כהן שואל מה המשמעות החיובית של החטא לגבי היחיד?  קודם כל לדעת כהן יש לצאת מהנחת היסוד שהחטא הוא חטאו של היחיד ושהיחיד יכול להתגלות בבחינת 'אני' רק על ידי החטא[7]. ע"י החטא יתגלה לנו מושג אלוהים חדש ומושג חדש של האדם.

החטא הזה שהיחיד 'חטא לפני האלוהים' הוא "המעלה את היחיד האנושי עד לאני האנושי"[8]. היחיד הזה, המבדיל עצמו מן הריבוי החברתי, ייוולד מחדש לחיים חדשים. הגאולה מן החטא צריכה להיות מטרתו, ועל ידיה יתגלגל היחיד ב'אני'. הגאולה הזו אינה אפשרית לפי האתיקה, שבה אין שום בית דין שיוכל לגאול את האדם מחטאו, אבל במושגים דתיים היא אפשרית, כי החטא לפני האלוהים הוא אמצעי לגאולה לפני האלוהים ועל המעבר דרך החטא לפני האלוהים להכשיר עלייה זו.

ע"י החטא לפני האלוהים חייב היחיד להעלות עצמו לדרגת אני. החטא לפני האלוהים הוא התיווך למטרת האנושות, וזו אינה אלא האני שנגאל מן החטא. הגאולה עוברת דרך מעשה הכיפורים. "למען קיומו של מעשה זה העצמי והעצמאי של האדם, זקוק הוא האדם לבית דין של מעלה. "ריצוי זה שצריך האדם להתרצות עם עצמו מוצא את חתימתו, את פתרונו בגאולה על ידי אלוהים. הוא הכיפורים של האדם בפני קונו, והיא התכלית. היא המטלה של המוסריות של האני בהבדל מכל מוסריות חברתית ומכל מוסריות של כולות"[9].

האני החוטא צריך להגיע למודעות חטאו אך אסור לה לנפש להסתפק בדעת החטא בלבד. לכאורה, נחוץ שהחוטא יקבל עונש, אך למהלך של החטא והעונש נכנס יסוד חדש 'התשובה', התשובה מדרך החטא, "ואף ההקבלה שבין החטא לעונש נפרדה עתה. במקומה באה ההקבלה של חטא ותשובה"[10]. אלו כולם חידושיו של יחזקאל לפי כהן. ואף מהות האלוהים משתנה אצל יחזקאל: הוא פחות עוסק בהענשה ויותר בשובו של החוטא מדרכו, על כן אין הוא רוצה במותו אלא בחייו[11].

טובו של האל הודגש בכתובים כגאולה מן החטא וראה יחזקאל לא; לד, יב; שם, יז. כך גם בשירת תהילים נעשה הנושא העיקרי – תקווה לסליחת החטאים (תהילים, קיח, א)[12]. יחד עם זאת, כהן מודה כי יש סתירה מסוימת בין הצדק והסליחה, אך הסליחה גוברת[13].

הביטחון באלוהים זהה למילה 'אמונה' או אמון, ואכן אין ספק קל שבקלים בכתבי הקודש בביטחון באלוהים הטוב, "המעמיד את טובו למעלה מכל ספק בסליחה לחטאיו של האדם"[14]. בכתובים אלו אנו מוצאים את ה'צימאון' לאלוהים. "זה הצימאון לא לשום דבר אחר אלא לאלוהים". בתהילים אנו מוצאים את הכמיהה ואת האהבה לאלוהים, כמי שיגאל את  המשורר מחטאיו[15].

"הסליחה לחטאים היא המסקנה הפשוטה מטוב האלוהים. בהבדל מן הקדושה. אלוהים הוא 'טוב וסלח' (תהילים, פו,ה). "כשם שההתקדשות העצמית של האדם היא מושגו של האדם באשר ע"י כך נעשה האדם יחיד- אני. כך בדין הוא שאלוהים יוציא מסליחת החטאים כל שיתוף של מישהו. ממהותו של אלוהים לסלוח לחטא האדם. הסליחה היא התוכן החשוב ביותר בהצטרפות של אדם ואלוהים... הטוב בצירופו עם הקדושה מבטיח את מוסריותו של האדם בבחינת אני. ההתקדשות העצמית מובטחת בהצלחתה עם טוב האלוהים"[16].

הסליחה היא מהותו של אלוהים והיא גם מהותו של האדם, שעל אלוהים להעניק לו את הסליחה. האדם קיבל את רוח הקודש מאת האלוהים, ואף על פי כן נשאר הוא בידי החטא "בשגם הוא בשר" (בראשית, ו, יג).  סליחה זו על ידי אלוהים, מותנית בהתקדשות העצמית של האדם, "ואין בקביעה זו  משום צמצום כוחו של אלוהים, שכן ממהותו היא הצטרפות זו אל האדם"[17].

סיכום:

בסיכום זה אני רוצה לענות על השאלה מהו מקור הרע בתפיסות השונות של הדת היהודית. נראה לי כי התפיסות היהודויות שראינו מעמידות את האדם במרכז בהקשר של הרע. לפי רובן האדם הוא מקור הרע, והוא גם המפתח לתיקונו. הן אינן מקבלות השקפות דטרמיניסטיות שמשחררות את האדם מאחריות לרע בעולמנו.

 אני חושב שהעבודה הזו מראה כי מקור הרע לפי רוב התפיסות שסקרנו הוא שילוב של עשיית האלוהים והאדם.

ראינו שבמקרא חטאי האדם יוצרים את הרע, ועשייתו בהתאם למצוות האל יכולה ליצור את הטוב. מצד שני האל כאלוהים המעניש את האדם על המריית מצוותיו ומנסה אותו, גם הוא יוצר את הרע.

בתפיסת חז"ל אלוהים יוצר באדם את יצר הרע וזהו טבעו ההכרחי של העולם, אך האדם יכול  להתגבר עליו ע"י עיסוק וחיים על-פי התורה, כלומר האחריות לתיקון העולם ותיקון עצמו מוטלת על האדם. אצל חז"ל יש לראשונה דואליזם באל עצמו, של מידת הדין ומידת החסד היוצרות את הרע ואת הטוב.

הרמב"ם חורג בתפיסתו את הרע מההכללה שעשינו לעיל. אצלו רק האדם אחראי לרע בעולם, ומאלוהים יוצא רק טוב לעולם. לכן האחריות להתנהגות מוסרית מוטלת רק על האדם, והוא אינו יכול להתחמק ממנה בתירוצים דטרמיניסטיים.

בקבלה ניכרים דואליזם וקווים גנוסטיים בתוך האלוהות כאשר כח הרע הוא האחראי להיווצרות הרע בעולם, אך גם בה עשיית האדם מחלישה או מחזקת הרע, כלומר עליו מוטלת האחריות לתיקון העולם.

גורדון פונה לחפוש הרע בכיוון אחר מהמאות הקודמות. אצלו הרע נגרם בגלל הניתוק מהטבע, דבר שהתרחש בגלל המהפכה התעשייתית. גם אצלו בכוחו של האדם להביא לתיקון.

הרמן כהן קרוב לרמב"ם בקביעתו הנחרצת כי רק האדם אחראי לרע בעולם. אך אצלו הרע (או החטא),  הוא חיוני לתיקון האדם. ללא התנסות ברע והתשובה ממנו לא יווצר האדם השלם.

[1] דת התבונה, עמ' 222.

[2] דת התבונה, עמ' 215.

[3] דת התבונה, עמ' 217. "בתחילה מופיע האינדיבידואום אשר החטא הוא תכונתו היסודית, ואחר מופיע האינדיבדאום אשר תכונתו היסודית היא התגברות על החטא. הדת, בניגוד למיתוס, היא קריאה ליחיד להתגבר על החטא על ידי 'הפיכה עצמית'. החטא הוא אותו המעצור אשר היחיד צריך להתגבר עליו כדי להפוך מישות אנונימית לבן חורין. ה'אני' האמיתי אינו בעל החטא, אלא היחיד החוזר בתשובה (רוטנשטרייך, עמ' 74 – 76)

[4] שם, עמ' 218.

[5] שם, עמ' 219.

[6] שם, עמ' 220.

[7]שם, עמ' 221.  מה קורה לאדם העובר תהליך "תשובה"? לדעת כהן מדובר בשיבה הגותית רצינית ורגשית ל"נקודת מוצא" ראשונית שממנה מתחילה כל פעילות אנושית. המאמין הנשפט לפני אלוהים פותח את סגור נפשו לפני אלוהים כדי להתוודות על עוונותיו, מגיע לידיעת עצמו כיצור נברא. הוא מכיר באפסות האדם לפני בוראו. הוא מגיע להכרה שבגלל טבעו הגופני אין לו מנוס מן החטא, אך מצד שני הוא יודע שהוא יכול לבחור. יש בו רצון, והרצון משמעו חופש ההכרעה המוסרית. לכן חטאו אינו גורלו -  החירות האנושית קיימת גם אחרי החטא. הדעת הזאת היא גם מקור הודאות של החוטא החוזר בו, שאלוהים יסלח לו. אלוהים רוצה בטוב והוא יודע את נבכי לב האדם ואת חולשתו (שבייד, יסודות... עמ' 298)

[8] שם, עמ' 224.

[9] שם, עמ' 226.

[10] שם, עמ' 229.

[11] שם, עמ' 230. הוא מסתמך על יחזקאל, י"ח, ל;

[12] שם, עמ' 246.

[13] שם, עמ' 246.

[14] שם, עמ' 248.

[15] שם, עמ' 248.

[16] שם, עמ' 249 – 250.

[17] שם, עמ' 251.

ביבליוגרפיה:

אדר צ', האלוהים בתנ"ך, צ'ריקובר, ת"א, 1984,

אדר צ', ספר בראשית – מבוא לעולם המקרא, צ'ריקובר, תל-אביב, 1977

3.אבות דרבי נתן

אורבך א', חז"ל אמונות ודעות, מאגנס, ירושלים, תשל"ו

אטקס ע', תנועת החסידות בראשיתה, משרד הבטחון, ישראל, 1998

אטקס ע', בעל השם, מרכז זלמן שז"ר, ירושלים, 2000

בראשית רבה, מפורש ע"י מירקין, חלק א', יבנה, תל-אביב, 1977

תלמוד בבלי, ברכות, מבואר ומתורגם ע"י הרב שטיינזלץ, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ירושלים, תשנ"ז

בבלי מסכת שבת, מבואר ומתורגם ע"י הרב שטיינזלץ, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ירושלים, תשנ"ז

בבלי, קידושין, מבואר ומתורגם ע"י הרב שטיינזלץ, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ירושלים, תשנ"ז

ברגמן ש', תולדות הפילוסופיה החדשה, כרך ג, מוסד ביאליק, ירושלים, 1977

ברכה ז', "הקליפה צורך הקדושה", מחקרים בקבלה, בפילוסופיה היהודית, ובספרות המוסר וההגות, מאגנס, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 191 - 206

גודמן מ', סודותיו של מורה הנבוכים, דביר, 2010

א"ד גורדון, (עורך, אליעזר שביד), מבחר כתבים הספריה הציונית, ירושלים, תשמ"ג

הולץ א', בעולם המחשבה של חז"ל, ספריית פועלים, ת"א, 1978

הס מ', כתבים ציוניים ויהודיים, הספריה הציונות, ירושלים, תשי"ד, עמ' 212.

חלמיש מ', מבוא לקבלה, "סדרת הלל בן חיים", ספרית אלינור, ההסתדרות הציונית, 1990

 כהן ה', דת התבונה ממקורות היהדות, שער שלושה עשר, מוסד ביאליק, ירושלים, 1971,

   מיילס ג', אלוהים ביוגרפיה, הספריה החדשה/ הקה"מ, 1997.

מרגליות מ', עולם התנ"ך, במדבר, עמ' 203, 1998

משה בן מימון, מורה הנבוכים, תירגום קאפח, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1977

משה בין מיימון, משנה תורה, הוצאת ראשונים, ירושלים, תש"ו – תש"ט

משה בן מימון, שמונה פרקים,

קנוהל, י', "פרשה שיש בה קיבול מלכות שמיים", תרביץ, נ"ג, (תשמ"ד), עמ' 11 – 31)

רוזן-צבי י', "יצר הרע בספרות האמוראית: בחינה מחדש", תרביץ, כרך כ"ז, חוברת א', (תשס"ח)

רוזנברג ש', טוב ורע בהגות היהודית, משרד הבטחון, תל-אביב, 1985

27.

28.שביד א', "יסודות הפילוסופיה הדתית של הרמן כהן", בתוך: מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, תשמ"ג, עמ' 251 – 306.

29.שבייד א. נביאים לעמם ולאנושות, ירושלים, תשנ"ט.

שבייד א', עיונים בשמונה פרקים לרמב"ם,  הסוכנות היהודית, ירושלים, תשכ"ה.

שלום ג', פרקי יסוד בהבנת הקבלה לסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1976

ש"ץ ר', למהות של הצדיק בחסידות, מולד, תש"ך, עמ' 365 – 378.

שנאן א', יצר הרע ותלמידי חכמים, עלי-שיח, 54 תשס"ו, עמ' 13- 20

תשבי י', משנת הזוהר, כרך ראשון,מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"א

תשבי י', נתיבי אמונה ומינות, מסדה, רמת-גן, 1964