הכירות בבריכת השחיה (פרק 3) המשך מהפרקים הקודמים...

כף ידה נבלעה כולה בתוך כף ידו הענקית והוא לא רק שלא עזב את כף ידה, אלא הושיט גם את כף ידו השנייה ועטף אותה בשתי ידיו. היא משכה את כף ידה במבוכה...(כך נגמר הפרק הקודם)

- יונינה, מה קרה? לא נעים לך?

- נעים, אך מביך. אתה אדם פתוח כאילו אנחנו מכירים מילדות.

- אל תהיי במבוכה, אני מרגיש כאן כל כך בודד, לא מכיר אנשים.

- אני שמה לב שאתה מדבר עברית טובה אך במבטא אמריקאי.

- אני שמח ששמת לב שאני מדבר עברית טובה. עשיתי עלייה לא מזמן. כלומר, חזרתי לארץ ואשמח לספר לי על עצמי.

- כן אשמח להקשיב לך. אמרה וחייכה במבוכה.

דויד התרווח בכסא הנוח ובלי הרבה שהיות אמר:

- רוב החיים שלי עברו עלי באמריקה. אך קדם לזה סיפור העליה הראשונה שלי לארץ. עליתי עם הורי בשנת 1956 מפולין וכעבור שנה עזבנו את הארץ וטסנו לניו יורק.

- כילדה, אני זוכרת את העלייה הפולנית. קראו לה "עליית גומולקה" שהיה נשיא פולין והתיר באופן יוצא מהכלל ליהודים לעלות לישראל. הוסיפה במהירות.

- נכון. את צודקת. כך קראו לעלייה ההיא. אני הייתי נער בן 14. תארי לך שהשפה היחידה שידעתי היתה פולנית. עברית עדיין לא הצלחתי ללמוד וכבר נאלצתי להתחיל ללמוד אנגלית. זה היה קשה מאד אבל זה היה רצון אבא שלי להגיע לאמריקה.

- העברית שלך טובה מאד ורק המבטא האמריקאי מודגש.

- דוקא בניו יורק למדתי עברית. וכיוון שהתחתנתי עם ישראלית לשעבר, היה ברור שעברית תהיה השפה בבית, לכן גם הילדים והנכדים מדברים עברית.

- אז אתה תושב חוזר.

אשמח מאד לספר לך. זה סיפור ארוך, עניין של 60 שנה. אמר והתרגשות נשמעה בקולו. יונינה הביטה בו ולא קטעה את דבריו.

- חזרתי לארץ באופן סופי לפני חודש והדבר הראשון שעשיתי היה להירשם לקאונטרי השכונתי. אני גר ממש ממול. אני אוהב לשחות, וזה גם מקום טוב להכיר אנשים נחמדים, והנה הכרתי אותך יונינה.

- ואיך שראית אותי התיישבת לידי. אמרה שוב במבוכה.

- האמת שכאשר יצאת מהמים ושערך גלש לך על כתפייך כבר שמתי לב אלייך.

- מה קרה שפתאם החלטת לעשות עלייה?

- זה לא פתאומי. אשתי היתה טובה, אך היא חלתה ולמרות כל הטיפולים והרופאים המומחים כלום לא עזר והיא נפטרה בערב ראש השנה לפני שלוש שנים.

יונינה, חשה צביטה בלב. היא הביטה בדויד במבט שאומר "אני מזדהה איתך" ואמרה לו:

- אתה מאד מתרגש, נראה לי שאולי כדאי לנו לשחות כמה בריכות והמים ירעננו אותנו.

- את צודקת יונינה. באמת הרגשתי שאני נסחף בכאב שלי. בואי נחלץ את העצמות בכיף.

המשך בפרק הבא...