מוטקה > בלוגים > מירה10 > גרעינים שחורים

גרעינים שחורים

הוא הגיע לשוק במטרה אחת – לדבר עם הבחור שמוכר אבטיחים.
שבוע קודם לכן, בדרכו לסדנת הנגינה שהוא מעביר, עצר כהרגלו בשוק, החנה בקרבת מקום ופנה לעבר הדוכנים. משאית עמוסת אבטיחים עמדה סמוך לדוכן הראשון בשורה. בהתקרבו ראה שפורקים את האבטיחים ומעבירים לדוכן ההוא. ניגש למוכר, בחור צעיר, גדל מידות, בעל חזות מזרחית, שאל לגבי המחיר. 3 ₪ לקילו, אמר לו הבחור. יקר מדי, ענה והחל להתקדם לעבר הדוכן הבא, אך בטרם הגיע עד אליו סימן לו הבחור בידו לחזור. בשבילך 2 וחצי, אמר בלחש כממתיק סוד.
הוא חזר. אבטיחים טריים שאך זה נקטפו, בהחלט שווים את המחיר הזה. ורק עוד ביקש לוודא שאין בהם גרעינים. המוכר הבטיח לו שאכן האבטיחים האלה הם לא רק מאוד טריים אלא גם חסרי גרעינים. הוא קנה שניים, הכניס לתא המטען שברכבו והמשיך בדרכו.

מיד כשחזר הביתה חצה אחד מהם כדי להכניס למקרר. כשהפריד בין שני החלקים ניבטו אליו מתוך הפְנים האדום שורות של גרעינים קטנים ושחורים. הרגיש כיצד הכעס מחלחל ועולה בו. איך יתכן, הרי במפגיע ביקש, והרי המוכר אמר בפסקנות שאין גרעינים. למה לשקר, ואיך אפשר להאמין לאנשים.

שבוע לאחר מכן, באותה שעה ובאותו מקום, עצר אצל מוכר האבטיחים. הזכיר לו את הקנייה שלו מהשבוע שעבר. הבחור אכן זכר, ושאל מה הבעיה. הגרעינים, זאת הבעיה, אלה שלא היו אמורים להיות בתוך האבטיחים, אלה שהובטח לו שלא יהיו, ורק ההתעסקות עם זה לקחה לו זמן, ואחר כך, כדי לזרז את התהליך חרץ בהם חריצים, אבל כך יצא שהוא זורק די הרבה גם מהחלק האכיל.
הבחור – המוכר העווה פניו בפליאה. איך יתכן, הרי בעל החלקה אמר לו שאלה אבטיחים בלי גרעינים, וגם אף אחד לא בא להתלונן, ואולי במקרה היה שם אבטיח אחד שנשאר במשאית מחלקה אחרת, ואין לו הסבר ואין לו אינטרס להטעות את הלקוחות, מה פתאום.
הקונה עומד שם, מנפנף בידיו, צועק על המוכר, ואיך זה שככה אנשים משקרים בפרצוף והם לא מתביישים ואיך אפשר להאמין לאנשים, ולמה לשקר בגלל דבר כזה, לא יותר פשוט להגיד שיש גרעינים במקום למכור בכוח.
בינתיים התקהלו מסביב אנשים. זה אומר כך, זה אומר אחרת. דעות חלוקות לגבי מי צודק ומי לא. המוכר החל גם הוא לצעוק, למה אתה מאשים סתם, אני לא שקרן, אתה יכול לשאול כל אחד בשוק מי אני ויגידו לך, וזו הפרנסה שלי, יש לי אישה ושני ילדים שאני צריך לדאוג להם.
הקונה ממשיך, קולו הולך ומתגבר. הבחור לא הצליח יותר להבליג, צעד לעבר הקונה המתלונן, אחז בכתפיו ונער אותן בכוח: די, זה מרגיז, אני נשבע בילדים שלי, לא ידעתי, מה אני צריך את כל זה. בסך הכול שני אבטיחים. מה אני כבר מרוויח מזה.
זהו בדיוק, למה לשקר סתם, המשיך הקונה בשלו, מנסה לשחרר עצמו מאחיזת הבחור המוכר. הכעס שהצטבר בו כל השנים, על כל אותם אלה שרימו אותו, שיקרו לו במצח נחושה, פגעו בכבודו, צחקו לו בפנים. הכול התנקז לאחד. כמו הר געש רדום רגע לפני התפרצותו, כך עמד שם, אדום כולו, צועק, מנפנף בידיו, רוקע ברגליו.
מכה אדירה נשלחה פתאום מאגרופו וחבְטה בפניו של הבחור שנפל מלא קומתו לאדמה. דממה השתררה, לרגע נעצר הכול. הבחור שכב שם שרוע על גבו, אפו זב דם. מתוך הדממה החלו בהדרגה להישמע לחשושים שגברו לקולות. מספר אנשים ניגשו אל הבחור, מישהו הביא מטלית ספוגה מים, אחר אמר אולי נזמין אמבולנס.
הוא עמד שם המום, הרגיש פתאום מרוקן ועייף.

תגובות 4 אהבו 2

595