תרגיל בשלוש תמונות
יום שמש של בין חורף לאביב.
שרועה היא על אדן רחב, עשוי אבן. נשענת עליו בנינוחות ובזקיפות קומה. בהירה על רקע האבן האפורה, חזָה הבתולי חשוף לעיני כל, סדין רך מכסה חלציה. ארוכות אצבעות ידיה, בכף אחת נח תפוח בשלווה. מאחורי גבה ניבט חלון מבעד סורגי ברזל מתוחים, המגנים על שכיות החמדה הטמונות מעבר לקיר האיתן.
יושבת כך משָנים, עלמת האבן היפה, מתבוננת אל הרחוב.
שם, למרגלותיה, צעירים עסוקים בעניניהם: נער אחד ושתי נערות מחליפים רשמים. צבעוניות בגדיהם מתבלטת על רקע האבן האפורה. ילקוטי הגב מסגירים את המקום ממנו באו או שאליו הם מתכוונים ללכת. אם תסב עיניה אך מעט, תוכל לראות זוג צעיר, חבוק זה עם זו, כרוך זרועות, לחי נוגעת בלחי.
רגע הם כאן, ישובים למרגלותיה, נחים ממרוצת היום, ואחר כך יעלמו אל העיר הסואנת.
וכשיגיעו אחרים היא תתבונן בהם, כמו תמיד, והם, כמו תמיד, לא יסתכלו לעברה, לא יתפתו למראיה. עוצמת דמותה היפה נעלמת מעיניהם. כי מזה עידן ועידנים קבועה אל מקומה בצמוד לקיר לבנים, ולחלון עם סורגים.
החיים בזרימתם.
הלאה, בהמשך הרחוב, על ספסל מתכת אפורה, יושבות השתיים. נשים בשנות ה-30 לחייהן, שערן חלק, עשוי היטב, גופן עטוי חליפה מוקפדת. רגליהן שלובות זו על זו, שמאל על ימין נתונות בגרבי נילון שקופים. נעולות נעלי עקב יוקרתיות שצבען תואם את צבע הבגדים וגם את צבע התיק שצמוד לירכה של כל אחת מהן. מבט שתיהן מופנה לאותו כיוון, כמו חיילים במסדר. סקרנות מהולה תהייה וקורטוב התנשאות ניבט מעיניהן.
"מה דעתך עליו", אומרת זו הלבושה ירוק-זית, "נראה קצת מפוזר, השער הפרוע, המעיל הפתוח מתעופף וחושף".
"כן, ככה זה גברים, תני להם קצת חופש והם כבר יוצאים מאיפוס," עונה בהירת החליפה.
הוא די חמוד, היא חושבת לעצמה בשקט, מבנה גוף חסון, סנטר חזק. לרגע היא רואה אותו ללא המעיל ואחר כך ללא הג'קט, העניבה רפויה, כפתורי החולצה פרומים. היא מנערת עצמה בתנועה כמעט בלתי נראית, מצמידה עוד יותר את התיק אליה, נועצת שיניה באלגנטיות בכריך שבידה.
לא רחוק מהן, ודי קרוב לעלמת האבן היפה, ברחבה שמול המוזיאון, איש שרוע לאורכו על ספסל, עשוי קורות עץ מקבילות, צבועות ירוק. גבו נשען אל משענת הספסל, ראשו מונח על תיקו.
יום בהיר, שמש חמימה, שעת צהריים. לא רבים המבקרים בשעה זו של היום.
גופו נינוח, סופג אל תוכו את חמימות השעה. נזכר שאך לא מזמן חלף על פניהן של שתי נשות ברזל - כך הוא בחר לכנותן.
רואה בדמיונו אותן שתי נשים, זקופות גב על ספסל, כל כך "אבניות", ממשיך בדמיונו הלאה מהן עד לקיר האבן האפור, סמוך לחלון עם הסורגים ושם שוקע אל תוך חיקה הרחב של נערת האבן יפת החמוקיים.
שרועה היא על אדן רחב, עשוי אבן. נשענת עליו בנינוחות ובזקיפות קומה. בהירה על רקע האבן האפורה, חזָה הבתולי חשוף לעיני כל, סדין רך מכסה חלציה. ארוכות אצבעות ידיה, בכף אחת נח תפוח בשלווה. מאחורי גבה ניבט חלון מבעד סורגי ברזל מתוחים, המגנים על שכיות החמדה הטמונות מעבר לקיר האיתן.
יושבת כך משָנים, עלמת האבן היפה, מתבוננת אל הרחוב.
שם, למרגלותיה, צעירים עסוקים בעניניהם: נער אחד ושתי נערות מחליפים רשמים. צבעוניות בגדיהם מתבלטת על רקע האבן האפורה. ילקוטי הגב מסגירים את המקום ממנו באו או שאליו הם מתכוונים ללכת. אם תסב עיניה אך מעט, תוכל לראות זוג צעיר, חבוק זה עם זו, כרוך זרועות, לחי נוגעת בלחי.
רגע הם כאן, ישובים למרגלותיה, נחים ממרוצת היום, ואחר כך יעלמו אל העיר הסואנת.
וכשיגיעו אחרים היא תתבונן בהם, כמו תמיד, והם, כמו תמיד, לא יסתכלו לעברה, לא יתפתו למראיה. עוצמת דמותה היפה נעלמת מעיניהם. כי מזה עידן ועידנים קבועה אל מקומה בצמוד לקיר לבנים, ולחלון עם סורגים.
החיים בזרימתם.
הלאה, בהמשך הרחוב, על ספסל מתכת אפורה, יושבות השתיים. נשים בשנות ה-30 לחייהן, שערן חלק, עשוי היטב, גופן עטוי חליפה מוקפדת. רגליהן שלובות זו על זו, שמאל על ימין נתונות בגרבי נילון שקופים. נעולות נעלי עקב יוקרתיות שצבען תואם את צבע הבגדים וגם את צבע התיק שצמוד לירכה של כל אחת מהן. מבט שתיהן מופנה לאותו כיוון, כמו חיילים במסדר. סקרנות מהולה תהייה וקורטוב התנשאות ניבט מעיניהן.
"מה דעתך עליו", אומרת זו הלבושה ירוק-זית, "נראה קצת מפוזר, השער הפרוע, המעיל הפתוח מתעופף וחושף".
"כן, ככה זה גברים, תני להם קצת חופש והם כבר יוצאים מאיפוס," עונה בהירת החליפה.
הוא די חמוד, היא חושבת לעצמה בשקט, מבנה גוף חסון, סנטר חזק. לרגע היא רואה אותו ללא המעיל ואחר כך ללא הג'קט, העניבה רפויה, כפתורי החולצה פרומים. היא מנערת עצמה בתנועה כמעט בלתי נראית, מצמידה עוד יותר את התיק אליה, נועצת שיניה באלגנטיות בכריך שבידה.
לא רחוק מהן, ודי קרוב לעלמת האבן היפה, ברחבה שמול המוזיאון, איש שרוע לאורכו על ספסל, עשוי קורות עץ מקבילות, צבועות ירוק. גבו נשען אל משענת הספסל, ראשו מונח על תיקו.
יום בהיר, שמש חמימה, שעת צהריים. לא רבים המבקרים בשעה זו של היום.
גופו נינוח, סופג אל תוכו את חמימות השעה. נזכר שאך לא מזמן חלף על פניהן של שתי נשות ברזל - כך הוא בחר לכנותן.
רואה בדמיונו אותן שתי נשים, זקופות גב על ספסל, כל כך "אבניות", ממשיך בדמיונו הלאה מהן עד לקיר האבן האפור, סמוך לחלון עם הסורגים ושם שוקע אל תוך חיקה הרחב של נערת האבן יפת החמוקיים.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
תודה לך