תמרים קפואים

היא אספה את אשכולות התמרים הצהובים אל שקית הניילון, מניחה אותה בין יתר השקיות שבעגלת הקניות. היססה לרגע ואז משכה שקית נוספת מהמתקן ומילאה גם אותה בתמרים – תכף ייעלמו אלו מהשוק וחבל לא לנצל את ההזדמנות כשעדיין אפשר. אחר כך תאפסן אותם במקפיא, שם יתחולל תהליך מרתק של הפיכת המר למתוק.

תמונת דקלים הנישאים גבוה אל תוך השמים הבהירים של שלהי קיץ, צפה ועלתה פתאום בזיכרונה. היא, בטנדר פתוח, חיילת בתוך חבורת חיילים וחיילות שהיו בדרכם לבסיס, אליו הגיעה שבועות ספורים קודם לכן יחד עם בנות נוספות. זה היה אחרי סיום הקורס שהכשיר אותן לתפקידן. בגלל ההכשרה המיוחדת והארוכה הזו היה צורך לחתום על ארבעה חודשי שירות נוספים. הסכימה לחתום כשהובהר לה שהשירות יעשה בבסיס מרוחק, אי שם בסיני, והיא, רצתה להתרחק עד כמה שאפשר. המרחק ישחרר אותה מן הכבלים, כבלי "הילדה הטובה", כך חשבה.

גילגלה את העגלה אל הקופה. שעת אחר צהריים מוקדמת, מעטים האנשים שהגיעו לקנות. אולי בגלל החום של סוף הקיץ, ואולי גם השעה הזאת של בין לבין. האיש שעמד לפניה בתור הניח את מוצריו על המסוע, בעוד הקופאית מעבירה בנחת מוצר אחר מוצר. אשכולות צהובים ניתלו מתוך הצמרות. יפים למראה, רחוקים למגע. "כמוהו בדיוק," חלפה בה מחשבה. עידו. פגשה בו יום אחד כשהלכה לאפסנאות לבקש מאוורר. "אם תרצי אשמח לעזור לך להעביר אותו לחדרך," אמר במאור פנים ובחיוך אדיב. התמוססות מענגת חשה במרכז החזה, נפרשת אל גופה כאדוות בתוך מים. לא העזה לחשוף בפניו את סודה. יום אחד, כשסיימה את המשמרת, ראתה אותו ניגש לחיילת אחרת, פונה אליה ומשוחח עימה ובתוך הדיבור מושיט יד ומלטף את לחייה. חצתה בדממה את הרחבה, מקפידה לא להתקרב למקום בו עמדו ושוחחו, לא להפנות מבט. נכנסה לחדרה, התקפלה כעובר על המיטה, מליטה פניה בידיה. דקלים, מדבר שומם, מרחבי אינסוף. ותמרים צהובים ומרים.

מיד עם תום השירות עברה ללמוד באוניברסיטה. הוא התגורר עם משפחתו ממש בסמוך. כל כך קרוב ובכל זאת רחוק, כמרחק הארץ המובטחת מהר נבו. יום אחד אזרה אומץ והתקשרה אליו. קולו בטלפון נשמע אדיב כמו פעם אך מרוחק: כן, תודה שהתקשרת, נחמד מצידך. בכל זאת החליטה לבקר אותו. אולי יהיה שם, ותיכנס, וישוחחו והיא תספר הכל, ותשתחרר. עברה את המרחק, הגיעה עד סמוך לביתו, אך לא העזה להיכנס. אחר כך התברר לה מתוך שיחה עם חברה ששרתה עימה באותו בסיס, שהוא הכיר מישהי, נישא לה ועבר להתגורר בעיר אחרת.

כשתחזור, הבית יהיה עדיין שקט. בעלה במשרד. הילדים יגיעו רק בסוף השבוע. היא התחתנה כשכמעט מלאו לה 25. אבא שלה אמר לה: "עד גיל 24 את מתחתנת." כבר החלה את לימודי התואר השני באוניברסיטה, כשדודה אחת הציעה לה להכיר בחור שהיה באותה חברה עם ביתה הצעירה. "משפחה טובה, והבחור לומד בטכניון," מנתה הדודה נקודות לזכותו. עם הגיבוי הזה הרגישה בטוחה לפגוש אותו. בסוף אותו שבוע, במקום הביתה, נסעה לדודה שלה. בערב נפגשה החבורה, הוא בתוכה. שידר המון בטחון עצמי, נראה נחמד וגם הייתה בו מיניות מושכת. את זה היא אף פעם לא סיפרה לאף אחד, גם לא לו. שבועיים לאחר מכן הלכו יחד לאירוע משפחתי. הוא ידע לרקוד, והיא שמחה כי אהבה מאוד לרקוד. בסוף אותו קיץ נישאו. היא הפסיקה לימודיה, ועברה לגור עימו בדירה שכורה, עד שיסיים הוא את לימודיו. כבר מן ההתחלה החלו הדברים להשתבש. היטב היא זוכרת אותה פעם בה יצאה מן הדירה השכורה כשהיא נסערת ובוכה, צועדת אל תוך הרחוב השלו בתחושת אין מוצא. הסיבה לבכי ההוא נשכחה מזמן, רק תחושות העלבון, הכעס והתסכול, נותרו חקוקים. משהו הרגיש לה לא מתאים, כמו פאזל שחלקיו אינם מתחברים לאחד. תחושה מוזרה של זרות, כמו אינה מבינה מה היא עושה שם עם האיש ההוא. "רק התחתנתי וכבר אתגרש," שאלה את עצמה שאלה רטורית. ונשארה.

"את קרה, קפואה, את הבעיה!" חלפו המילים מול עיניה, כמו ריצת העדכונים המופיעים בתחתית מסך הטלוויזיה. כי איך יכלה לאהוב כשהוא שב ומטיח בה עלבונות. הכניסה את השקיות לתא המטען, נכנסה לרכב, התניעה והפעילה את המזגן. ישבה כך בתוך הקרירות הנעימה, עוצמת עיניה לרגע טרם תפליג לדרכה. צלצול הטלפון הפר את השלווה – בעלה, מודיע שעליו לנסוע למרכז, להדרכה דחופה של אחד הלקוחות. ילון אצל הוריו, יחזור למחרת.

חזרה הביתה. פרקה את השקיות. משהו בתוכה הלך וגעש. השתרעה על הספה בסלון, מנסה להשקיט כעס אדיר שהלך והתעצם. קימצה כפותיה לאגרופים,מנסה להירגע. ואז, בבת אחת קמה, הוציאה את ארנקה מהתיק ושלפה פתק מתוכו. התבוננה בו לרגע, חשה היסוס קל, אך מיד ביטלה אותו. לקחה את הטלפון והקישה במהירות על המספרים. אחרי שלושה צלצולים חשבה לנתק, "כי מה פתאום, כך באמצע היום, איזו שטות אני עושה," ואז ענה לה קול מהעבר השני. "איזו הפתעה, מה שלומך, נעים לשמוע את קולך. כוס קפה, כן, בשמחה, הערב, כן. במקרה אני פנוי." מיכאל, חבר מימי בית הספר היסודי, ואחר כך גם המשיכו בתיכון. לפני כמה שנים יזם מפגש בוגרים, ומאז חזר הקשר ואף נשמר. שיתפה אותו במעט מהמתרחש אצלה. מצאה אצלו אוזן קשבת, כתף מנחמת.

לקראת ערב נשמע צלצול בדלת. מיהרה לפתוח, חיבקה אותו בשמחה. ישבו, העלו זיכרונות מימים רחוקים. שלווה דקה כמלמלה נפרשה באוויר, אפלולית נעימה, רוח קלילה בעד החלון. סיפר על עבודתו, ועוד משהו על בנו הצעיר שתכף מסיים את לימודי התואר, ואיך הזמן עובר, והנה כבר כמעט שנה חדשה. נהנתה לראות אותו מספר.

"אה, תקשיב, היום קניתי המון אשכולות תמרים צהובים, בוסריים. אני מניחה אותם במקפיא למשך כמה ימים, ושם מתחולל הפלא – הם הופכים מתוקים כדבש."
"דבש כמו שפתייך," אמר וחייך, מביט אל תוך עיניה.
"אה, אראה לך," אמרה וקמה במהירות, מנסה להסתיר את התרגשותה.
פתחה את המקפיא, הוציאה תמר אחד מהשקית ובאה והתיישבה לצידו, מושיטה לו את התמר הקפוא. הוא הניח את התמר על מצחה. רעד קל חלף בגווה. עצמה עיניה. הרגישה כיצד הוא מצייר את מתאר פניה – אף, שפתיים, סנטר. "כמו בסרטים האלה, שמעבירים קובית קרח, אתה יודע," ציחקקה במבוכה ומיד נעמדה: "אולי עוד כוס קפה, חתיכת עוגה?" שאלה, מדלגת בזהירות מעבר למשוכה.
"כבר מאוחר," אמר, "לא שמתי לב איך עבר הזמן. עלי לחזור הביתה. תודה על ערב מענג. מי יודע, אולי עוד יצא שנתראה."

קמו שניהם. בבלי דעת אספה את התמר מן השולחן וצעדה אחריו אל דלת הכניסה. הוא חיבק אותה אליו ויצא היא עמדה שם עד שנעלם עם מכוניתו אל תוך הלילה. הרגישה פתאום מרוקנת ועייפה. סגרה את הדלת, הלכה למטבח, הרימה את מכסה הפח וזרקה לתוכו את התמר החם שבידה.

תגובות 10 אהבו 3

1033