הים קרא לי ואבוא

נהנה לקרוא את היציאות של קשת ביחוד אלו הנוגעות לים ואניות ןכלי שייט אחרים במיוחד אוניות תיירים. משחר ילדותי אהבתי ים וגם את הירקון. כשחיפשו אותי ,ילד בגיל 7, ידעו שאני נימצא על גדות הירקון מחפש שיטות להעלות את הדגים שהסתובבו ליד הגדה. בניתי מלכודות מרשת ברזל . הדגים שהעלאתי היו קטנים אבל גם אני הייתי קטן והם התאימו לי. ניקיתי אותם  וטיגנתי במחבט. וואו כמה הם היו טעימים למרות שנישרפו מעט. אבל  זו הייתה עבודה שלי. גדלתי בשנה ועכשיו אני כבר בים עם צנצנת  או קופסת פח גדולה. הקרבתי קורבן את אחת הגופיות חוררתי בה חור בגודל 4 ס"מ . הצמדתי את הגופיה לפתח הקופסה  . שפכתי קמח לתוכה ושמתי אותה בים. עשן הקמח שיצא מהקופסה גרם לדגים להילחם ביניהם מי יצליח להיכנס ראשון.לקופסה .אחר כמה דקות הרמתי את הקופסה והיא הייתה מלאה בדגים. . . השמש נטתה לשקוע וזה היה סימן שאני חייב להגיע הבייתה לפני שאמא  תשלח צוות חיפוש למצוא את הזאטוט. בקושי הצלחתי להרים את סל הדגים  שדגתי. אבל בבית חיכתה לי משימה קשה . לנקות ערימת דגים לשטוף ולהכניס אותם שכבות שכבות לתוך מתקו חרסינה גדול כשבין כל שיכבת  דגים  שמתי שיכבת מלח ביד נדיבה. . את מתקן החרסינה כיסיתי בבד הדוק היטב ועכשיו ינוחו הדגים עד שיהפכו לדגים מלוחים. . ששה חודשים עברו עד שהחלטתי שהגיע הזמן לבדוק את הדגים. . הוצאתי שתי שכבות ווהדגים השתמרו כאילו דגתי אותם רק אתמול. . לא ידעתי מה לעשות איתם ושלחתי אותם לפח האשפה. . עשיר בכסף לא נהייתי אבל עוד איזה עשיר הייתי, עשיר בחוויות . הים הפך להיות חברי הטוב. כשביקרתי בים נילחמתי בו  ובגלים. שחיתי למקומות שהיה איסור לטבול שם. התגרתי בו וכניראה שהוא אהב אותי או היה זה פוסידון אל הים ש שרצה לראות כיצד אני מתמודד עם המשברים. . השנים חלפו ואני כבר ילד גדול. הים עדיין חברי הטוב. . 48. מלחמת העצמאות כולם מתגייסים. גם ילדים. אחרי הכשרה ממיינים ומאפשרים לנו לבחור לאיזו יחידה להצטרף. הסתובבנו בין הביתנים. באחד מהם ישב  קולונל מהמרינס האמרקאי. משקל כבד אולי 150 ק"ג. ידעתי שזה מקומי אולם רציתי לשמוע במה מדובר. והקולונל התחיל לזמר כמו מועמד לנשיאות. אנגלית רהוטה שהבנו רק את מחציתה. הבנו שיהיו לנו כובעים עם נוצה כמו לחיילים האוסטרלים. הבנו שיהיו לנו מ.צ. משלנו. הבנו שנקבל משכורות גבוהות כיאה למרינס הישראלי. והוא המשיך לספר על ניפלאות השרות ועל התנאים שתקבל היחידה המיוחדת. התנאים שתאר לא השפיעו עלי. רציתי להצטרף כי אהבתי את הים  וידעתי שאם לתרום אז זה המקום. הסתכלתי לימיני  ולשמאלי היינו רק שניים אני וצבי. . שני ציפרים שהצליח הקולונל לתפוש. . בבוקר הגענו לבסיס . מספר אהלים לא רחוק משפת הים ובאמצע המיתחם אוהל גדול ששוליו מקופלים . אפשר היה לראות את ארוחת הבוקר המוכנה על השולחנות. וואו חשבנו בלבנו. איזה טבח תיימני ודאי יושב במיטבח ומפזר גם על הגבינה הלבנה פילפל שחור. חחח. מאוחר יותר הובהר לנו כי הפילפל לא היה פילפל אלא אבקה שחורה של האדמה מסביב שעפה עם הרוח  לתוך הצלחות. . וכאן החלו האימונים הקשים. 8 שעות חתירה בסירות משוטים. אחרי כן שיוט מפרשים אחרי כן שעורי התגוננות מתקיפת סכין,איגרוף, טיפוס על קירות וחבלים אולם הפתיחה תמיד היא עם ריצת בוקר של 10 ק"מ. . בעברית אומרים שקרעו לנו את הישבנים. .  אבל הים קסם לי והייתי מוכן לבלוע את כל הקשיים העיקר להישאר בים. . כשהגיע הרגע שציפינו לו והוחלט לבצע פעולת תקיפה מעבר לקווי האויב בעזה , ידענו שזה הרגע שציפינו לו.  הקצין שהגיע ישר מהקרבות בקסטל לא הכיר את האנשים. היה לילה כשמנורה קטנה הטילה אור על פני האנשים שעמדו מתוחים וציפו  לשמוע פרטים על הפעולה.  " אנו מבצעים פעולה בעזה ואני צריך 12 מתנדבים" . צעדנו קדימה 14 התנדבים. . המפקד (אז טרם היו דרגות בחיל הים)  בחן כל מועמד בהקפדה. הוציא את אחד החברים שהיה כבד לטעמו. והמשיך לבחון אותנו בקפידה ואז הגיע אלי ונעמד מולי בוחן את מראי. . "בן כמה אתה ילד" זרק את השאלה שקוממה אותי. "אני כבר בן  17 " עניתי והוספתי כי אני מיומן וכשר למשימה. ראיתי את החיוך  בקצה שפתיו ,חיוך  שניסה להסתיר. ואז שמעתי את המישפט שקומם אותי בזמנו "שני צעדים אחורה ילד". . כעסתי למרות שידעתי כי הוא צודק. מראי היה של ילד שהתחפש לחייל ולא סתם חייל אלא לחייל מרינס.. כשאני רואה את התמונה מאותה תקופה אני חושב שהקצין צדק. מי שעמד מולו היה ניראה ילד. בלי תחפושת פורים. ילד אמיתי. אז אולי עכשיו בפורים אקנה מדי מרינס  ואתחפש למי שהייתי אז. לנסות להחזיר את הגלגל לאחור.. הנה תמונה מאותה תקופה לאחר שקיבלנו מדי הצי האמרקאי  לצורך צילומים שערכו לנו ואולי זו רק תחפושת פורים?. חחח .

והנה תמונה לאחר מספר חודשים


תמונת שיחרור מהצבא