אינפוזיית הטלפון הנייד
אני במסדרון בין ילדים מתגודדים. חלקם צובאים על דלת הכניסה לחדר המעבדה, אחרים עדיין ישובים על הרצפה, סמוכים לקיר המסדרון. תיק על הגב, טלפון נייד אחוז בכף היד, מחכים שאפתח. על סף הדלת מועבר הטלפון לכיס המכנסיים או לכיס האימונית. אני נדחקת ביניהם, פותחת את הדלת, והם זורמים פנימה בהמולה.
מניחה את התיק על הכיסא, מוציאה את יומן הנוכחות ומניחה על השולחן, אחריו באטיות את הקלמר עם המרקרים. נותנת מרחב זמן להכניס את הטלפון לתיק, מנסה לחסוך אנרגיה עתידית על עימות מיותר. אצל חלק הטלפון נשלף מהכיס. פעולה זו אינה מותירה לי ברירה אלא להזכיר ש"לפי כללי בית הספר הטלפון צריך להיות מכובה ומונח עמוק בתוך התיק". בשלב הזה אני מוציאה את הספוג ומסתובבת אל הלוח למחוק את הכתוב שנותר מן השיעור הקודם, נותנת הזדמנות נוספת לעצמי להימנע מעימות חזיתי.
מלחמה אבודה. עדיף להעלים עין. עולם ומלואו מסתתר מאחורי מגע אצבע קל. מי אני שאמנע בעדו.
מה להם ולמבנה החלקיקי של החומר. מה להם ולריק. להם עולם משלהם, רחב וגדול ומלא.
ניסיון אמיץ של הבאת המנהל להחלטה על איסור גמור של הכנסת האויב הזה לתחום בית הספר, נחל כישלון חרוץ. אחרי חליפת מכתבים ענפה, נותרתי עם מכתב אחרון ללא כל תגובה. פחדן.
אז אני עושה עצמי לא רואה, לא שומעת וגם לא אומרת כלום. ממשיכה בניסיונות הסרק להוביל אותם אל עולמות אחרים, לנתק אותם מהאינפוזיה שלהם.
צלצול קוטע את הריחוף המחשבתי. לא של טלפון. רק פעמון בית הספר הישן והטוב. שוב ניצלתי.
מניחה את התיק על הכיסא, מוציאה את יומן הנוכחות ומניחה על השולחן, אחריו באטיות את הקלמר עם המרקרים. נותנת מרחב זמן להכניס את הטלפון לתיק, מנסה לחסוך אנרגיה עתידית על עימות מיותר. אצל חלק הטלפון נשלף מהכיס. פעולה זו אינה מותירה לי ברירה אלא להזכיר ש"לפי כללי בית הספר הטלפון צריך להיות מכובה ומונח עמוק בתוך התיק". בשלב הזה אני מוציאה את הספוג ומסתובבת אל הלוח למחוק את הכתוב שנותר מן השיעור הקודם, נותנת הזדמנות נוספת לעצמי להימנע מעימות חזיתי.
מלחמה אבודה. עדיף להעלים עין. עולם ומלואו מסתתר מאחורי מגע אצבע קל. מי אני שאמנע בעדו.
מה להם ולמבנה החלקיקי של החומר. מה להם ולריק. להם עולם משלהם, רחב וגדול ומלא.
ניסיון אמיץ של הבאת המנהל להחלטה על איסור גמור של הכנסת האויב הזה לתחום בית הספר, נחל כישלון חרוץ. אחרי חליפת מכתבים ענפה, נותרתי עם מכתב אחרון ללא כל תגובה. פחדן.
אז אני עושה עצמי לא רואה, לא שומעת וגם לא אומרת כלום. ממשיכה בניסיונות הסרק להוביל אותם אל עולמות אחרים, לנתק אותם מהאינפוזיה שלהם.
צלצול קוטע את הריחוף המחשבתי. לא של טלפון. רק פעמון בית הספר הישן והטוב. שוב ניצלתי.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
היום מספיק-"מורה"... מישהו שיהווה דמות 'בוגרת'.....שותקת ולא דומיננטית...
תחילת 'התעשיה- הידנית' (המאנופקשוררס) האם והאב הלכו לעבוד בתעשיה הידנית 16....18 שעות.... מה יעשו עם הילדים? הכומר המקומי אסף אותם בכנסייה וניסה 'להעביר' להם את הזמן,.... תחילתו של ביה"ס המודרני, חזרנו לשם....
אז אולי באמת אין צורך במורה, כפי שאמרת יוסי (בשאלה רטורית, כך נראה לי). בכל אופן לא במורה המתנהל על פי המתכונת הרגילה, המקובלת.
ישנם גורמים נוספים, שהם מאפייני המערכת, כמו למשל - אופי בית הספר (לימאים, ככל הידוע לי, יש אופי צבאי עם משמעת בהתאם).
והכללים - ובכן, אצלנו אסור היה לאפשר לתלמיד שאינו מעוניין לצאת על דעת עצמו מהכיתה.
הייתי שמחה ללמד תלמידים שבחרו בכך.
תודה לשיתוף, שמביע הזדהות והבנה.