שני הסברים למותם של בני אהרון
שני הסברים לפרשת מות בני אהרון
אחרי מות(ויקרא טז-יח) / מאת הרב שרגא סימונס
צעד אחד קרוב מדי...
פרשת השבוע שלנו, פותחת בסיפור, על מותם הטראגי של בני אהרון הכהן, נדב ואביהו.
התורה מתארת את האירוע במילים הבאות: "ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם, וימותו לפני ה'" (ויקרא י':2), ולאחר מכן מספרת לנו התורה, כיצד הוצאו שניהם אל מחוץ למחנה, כשבגדיהם עדיין על גופם ("ויישאום בכותונתם אל מחוץ למחנה" פרק י':5). נשאלת השאלה, כיצד יתכן שבגדיהם ניצלו מהאש? כיצד יתכן שהאש, שהצליחה להרוג אותם, לא שרפה גם את בגדיהם? רש"י מסביר, כי למעשה שניהם מתו ממכת חשמל, כתוצאה משני ברקים שיצאו מתוך 'קודש הקודשים' , כך שלא הייתה שם 'אש' במובן הרגיל של המלה.
איזה גורל אכזר! אנו חייבים להניח, שהם ביצעו כנראה פשע חמור מאד, בשביל 'לחטוף' כזה עונש מהקב"ה! מה היה החטא הגדול והנורא שלהם?
מסתבר, כי לאחר זמן המתנה ארוך ומייגע, עד לחנוכתו של המשכן, נדב ואביהו היו כל כך נלהבים להתקרב לקב"ה דרך עבודת המשכן, עד שלקחו מחבתות של קטורת, על דעת עצמם ומיהרו להיכנס מייד אל תוך 'קודש הקודשים'.
ביום זה היה נכנס הכהן הגדול לתוך 'קודש הקודשים', בכדי למלא את עבודת היום הקדוש.
הבעיה הייתה, ש'קודש הקודשים' הוא מקום מיוחד, מקום שהכניסה אליו מותרת רק לאדם אחד ורק פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים. ביום זה היה נכנס הכהן הגדול לתוך 'קודש הקודשים', בכדי למלא את עבודת היום הקדוש.
נדב ואביהו נכנסו אל תוך האזור המקודש ביותר במשכן. הם נכנסו למקום, שבו המבנה האישיותי שלהם פשוט לא יכול היה לשרוד. עוצמת הקדושה ששררה בתוך קודש הקודשים, הייתה מעל לגבול הסיבולת של השניים ולכן אפשר לומר, שהם פשוט 'התאיידו'.
התורה מכנה את נדב ואביהו – "בקרובי" (ויקרא י':3). הקב"ה רואה אותם כאנשים הקרובים אליו. הרי היו להם כוונות טובות – הם רצו להתקרב, להתאחד, לתקשר באופן האינטימי ביותר עם הקב"ה. מובן שהקב"ה מעוניין בקרבתם של בני האדם, אך בכל זאת קיימים גבולות המגדירים את אופייה של הקרבה הזו.
נדב ואביהו חצו את הגבול... ולכן התגובה של הקב"ה הייתה בהתאם.
ההסבר שלי למותם של בני אהרון
חוקרי המקרא, בעקבות אוטו רודולף, מבחינים בין שני יסודות מרכזיים בתפישת האל. הראשון והבסיסי שבהם הינו האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות, המכונה היסוד הנומינוסי. התכונות המאפיינות יסוד זה הן מיסתוריותו, עוצמתו הנאדרת, חימתו וזעמו המתפרצים בעוז, נשגבותו ורוממתו. באדם הניצב מול הנומינוס מתעוררות תחושות של אימה, ביטול עצמי ואשמה עמוקה.
אולם כבר בראשית התפתחותה של הדת מתחיל תהליך שבו מופרה האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות – הנומינוס – בתוכן ראציונלי ומוסרי. כך משתנה גם אופי המפגש והיחס בין האל לאדם. תחת נבדלותו, פליאתו וזרותו של האל מודגשים עתה דוקא הזיקה והקשר שבין הבורא לברואיו המושגחים על-ידו תדיר. במקום ביטול עצמי ומחיקת ה'אני' האופיינים למפגש בין האדם והנומינוס, צומחת עמידה על תוקף היישות העצמית.
תהליך זה של מעבר מאל נומיסטי לא ראציונלי מוראלי מתרחש גם במקרא. אך בפרשתנו האל הוא אל נומיסטי לגמרי, היסוד הנומיסטי שלו מגיע לשיאו בפרשת שמיני, כאשר הוא הורג את שני בניו של אהרון כי הם עשו איזו טעות בהקרבת הקרבן, אך למעשה, ללא סיבה נראית לעין.
בפרשתנו האל כל הזמן מאיים על הכוהנים שאם הם לא ימלאו את מצוותיו בדיוק מוחלט הם ימותו.
נתחיל בפרשת "צו". האל מצווה על אהרון ובניו לא לצאת מפתח אוהל המועד במשך שבעה ימים, כי אחרת הם ימותו: " ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים...ולא תמותו, כי כן צויתי" (ויקרא, ח,לה).
בפרק הבא אלוהים הורג את בני אהרון בגלל שהם הקריבו קטורת לפני האל עם "אש זרה אשר לא צווה אותם"(ט,א). נזכיר כי זהו היום הראשון שבו מקריבים לאלוהים קרבנות. אולי הם עשו טעות מסויימת (אשר פרשנים מסורתיים, כמו הרשב"ם, רש"י וחז"ל לא מבינים בדיוק וחלוקים ביניהם מהי). אבל העונש הוא מוות. מוות בלתי מוסבר. משה נותן הסבר סתום להתנהגות האל: "הוא אשר דבר ה' – בקרובי אקדש, על פני כל העם אכבד, וידם אהרון" (שם, ד). הפועל "אקדש" הגזור מהקדושה הוא גילוי מובהק של הפן הנומיניסטי "הנבדל" של האל. ה' כביכול אומר כדי להשיג את יראת העם, את הכבוד מהעם, אני צריך לפגוע בקרובים לי – הכהנים. לי זה מזכיר את התנהגותו של סטלין שקודם כל פגע בכל חברי המפלגה בצמרת (ואולי גם רובספייר). כלומר זאת אמירה צינית. כי ה' לא טוען שבני אהרון חטאו במשהו ספציפי.
על אהרון ובניו נאסר להתאבל, נאסר לקבור את הבנים, הם נסחבו מאהל המועד ונקברו כבהמות ע"י אנשים זרים: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו" (י,ו). "וידם אהרון" – אהרון שתק ולא התאבל מפני שקיבל עליו את הדין, ולדעת הרשב"ם משום שמשה הסביר לו אם יתאבל יהיה בכך חילול שם שמים.
מבחינה היסטורית למי היה נחוץ להציג כך את האל? מעיון בפרקים הבאים עולה כי זה היה האינטרס של הכהנים עצמם. רק ע"י הצגת האל כמאיים, והצגת השרות לפניו ככרוך בסכנת מוות, דבר שפרשת " אחרי מות" מעצימה באיסורים ובדקדוקי מצוות הקשורות בעבודה לפני האל, הם יכלו לשכנע את העם להשאיר להם את המונופול על עבודת האל, ולתת להם מס קבוע מכל הקרבנות. המרידה של קורח ועדתו, בספר במדבר ט"ז, מראה לנו שלא כולם שמחו להעניק להם את המונופול הזה.
איתן קליש
אחרי מות(ויקרא טז-יח) / מאת הרב שרגא סימונס
צעד אחד קרוב מדי...
פרשת השבוע שלנו, פותחת בסיפור, על מותם הטראגי של בני אהרון הכהן, נדב ואביהו.
התורה מתארת את האירוע במילים הבאות: "ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם, וימותו לפני ה'" (ויקרא י':2), ולאחר מכן מספרת לנו התורה, כיצד הוצאו שניהם אל מחוץ למחנה, כשבגדיהם עדיין על גופם ("ויישאום בכותונתם אל מחוץ למחנה" פרק י':5). נשאלת השאלה, כיצד יתכן שבגדיהם ניצלו מהאש? כיצד יתכן שהאש, שהצליחה להרוג אותם, לא שרפה גם את בגדיהם? רש"י מסביר, כי למעשה שניהם מתו ממכת חשמל, כתוצאה משני ברקים שיצאו מתוך 'קודש הקודשים' , כך שלא הייתה שם 'אש' במובן הרגיל של המלה.
איזה גורל אכזר! אנו חייבים להניח, שהם ביצעו כנראה פשע חמור מאד, בשביל 'לחטוף' כזה עונש מהקב"ה! מה היה החטא הגדול והנורא שלהם?
מסתבר, כי לאחר זמן המתנה ארוך ומייגע, עד לחנוכתו של המשכן, נדב ואביהו היו כל כך נלהבים להתקרב לקב"ה דרך עבודת המשכן, עד שלקחו מחבתות של קטורת, על דעת עצמם ומיהרו להיכנס מייד אל תוך 'קודש הקודשים'.
ביום זה היה נכנס הכהן הגדול לתוך 'קודש הקודשים', בכדי למלא את עבודת היום הקדוש.
הבעיה הייתה, ש'קודש הקודשים' הוא מקום מיוחד, מקום שהכניסה אליו מותרת רק לאדם אחד ורק פעם אחת בשנה – ביום הכיפורים. ביום זה היה נכנס הכהן הגדול לתוך 'קודש הקודשים', בכדי למלא את עבודת היום הקדוש.
נדב ואביהו נכנסו אל תוך האזור המקודש ביותר במשכן. הם נכנסו למקום, שבו המבנה האישיותי שלהם פשוט לא יכול היה לשרוד. עוצמת הקדושה ששררה בתוך קודש הקודשים, הייתה מעל לגבול הסיבולת של השניים ולכן אפשר לומר, שהם פשוט 'התאיידו'.
התורה מכנה את נדב ואביהו – "בקרובי" (ויקרא י':3). הקב"ה רואה אותם כאנשים הקרובים אליו. הרי היו להם כוונות טובות – הם רצו להתקרב, להתאחד, לתקשר באופן האינטימי ביותר עם הקב"ה. מובן שהקב"ה מעוניין בקרבתם של בני האדם, אך בכל זאת קיימים גבולות המגדירים את אופייה של הקרבה הזו.
נדב ואביהו חצו את הגבול... ולכן התגובה של הקב"ה הייתה בהתאם.
ההסבר שלי למותם של בני אהרון
חוקרי המקרא, בעקבות אוטו רודולף, מבחינים בין שני יסודות מרכזיים בתפישת האל. הראשון והבסיסי שבהם הינו האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות, המכונה היסוד הנומינוסי. התכונות המאפיינות יסוד זה הן מיסתוריותו, עוצמתו הנאדרת, חימתו וזעמו המתפרצים בעוז, נשגבותו ורוממתו. באדם הניצב מול הנומינוס מתעוררות תחושות של אימה, ביטול עצמי ואשמה עמוקה.
אולם כבר בראשית התפתחותה של הדת מתחיל תהליך שבו מופרה האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות – הנומינוס – בתוכן ראציונלי ומוסרי. כך משתנה גם אופי המפגש והיחס בין האל לאדם. תחת נבדלותו, פליאתו וזרותו של האל מודגשים עתה דוקא הזיקה והקשר שבין הבורא לברואיו המושגחים על-ידו תדיר. במקום ביטול עצמי ומחיקת ה'אני' האופיינים למפגש בין האדם והנומינוס, צומחת עמידה על תוקף היישות העצמית.
תהליך זה של מעבר מאל נומיסטי לא ראציונלי מוראלי מתרחש גם במקרא. אך בפרשתנו האל הוא אל נומיסטי לגמרי, היסוד הנומיסטי שלו מגיע לשיאו בפרשת שמיני, כאשר הוא הורג את שני בניו של אהרון כי הם עשו איזו טעות בהקרבת הקרבן, אך למעשה, ללא סיבה נראית לעין.
בפרשתנו האל כל הזמן מאיים על הכוהנים שאם הם לא ימלאו את מצוותיו בדיוק מוחלט הם ימותו.
נתחיל בפרשת "צו". האל מצווה על אהרון ובניו לא לצאת מפתח אוהל המועד במשך שבעה ימים, כי אחרת הם ימותו: " ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים...ולא תמותו, כי כן צויתי" (ויקרא, ח,לה).
בפרק הבא אלוהים הורג את בני אהרון בגלל שהם הקריבו קטורת לפני האל עם "אש זרה אשר לא צווה אותם"(ט,א). נזכיר כי זהו היום הראשון שבו מקריבים לאלוהים קרבנות. אולי הם עשו טעות מסויימת (אשר פרשנים מסורתיים, כמו הרשב"ם, רש"י וחז"ל לא מבינים בדיוק וחלוקים ביניהם מהי). אבל העונש הוא מוות. מוות בלתי מוסבר. משה נותן הסבר סתום להתנהגות האל: "הוא אשר דבר ה' – בקרובי אקדש, על פני כל העם אכבד, וידם אהרון" (שם, ד). הפועל "אקדש" הגזור מהקדושה הוא גילוי מובהק של הפן הנומיניסטי "הנבדל" של האל. ה' כביכול אומר כדי להשיג את יראת העם, את הכבוד מהעם, אני צריך לפגוע בקרובים לי – הכהנים. לי זה מזכיר את התנהגותו של סטלין שקודם כל פגע בכל חברי המפלגה בצמרת (ואולי גם רובספייר). כלומר זאת אמירה צינית. כי ה' לא טוען שבני אהרון חטאו במשהו ספציפי.
על אהרון ובניו נאסר להתאבל, נאסר לקבור את הבנים, הם נסחבו מאהל המועד ונקברו כבהמות ע"י אנשים זרים: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו" (י,ו). "וידם אהרון" – אהרון שתק ולא התאבל מפני שקיבל עליו את הדין, ולדעת הרשב"ם משום שמשה הסביר לו אם יתאבל יהיה בכך חילול שם שמים.
מבחינה היסטורית למי היה נחוץ להציג כך את האל? מעיון בפרקים הבאים עולה כי זה היה האינטרס של הכהנים עצמם. רק ע"י הצגת האל כמאיים, והצגת השרות לפניו ככרוך בסכנת מוות, דבר שפרשת " אחרי מות" מעצימה באיסורים ובדקדוקי מצוות הקשורות בעבודה לפני האל, הם יכלו לשכנע את העם להשאיר להם את המונופול על עבודת האל, ולתת להם מס קבוע מכל הקרבנות. המרידה של קורח ועדתו, בספר במדבר ט"ז, מראה לנו שלא כולם שמחו להעניק להם את המונופול הזה.
איתן קליש
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
הקטע האחרון של ה'בלוג' שלך "מסכם" את דעתי(די אפיקורסית,אולי),
שאכן האינטרס של הכוהנים להשאיר בידם את ה'מונופול' ' המספק
להם הכנסה קבועה וכבוד רב----גורם להם להציג את "איומי האל"
הקשוחים כ"כ...
ושוב כמו בדוגמאות שהבאת מעידן זה, "אין חדש תחת השמש" גם
נבחרי העם אצלינו מוכנים לעשות הרבה כדי להמשיך ו'לדבוק'
במה שצריך להיות שליחותם למען העם והארץ אך הפך ל"כח"
אשר פוגם בשליחותם... (כמובן שלא כולם-- וכמו בין בני אנוש --יש מכל המינים...)
המשך חג שמח מעליזה
נראה כי גם לחז"ל מאד הפריע מותם ללא כל הנמקה של בני אהרון והם יצרו לא מעט מדרשים כדי לתרץ את התנהגות האל:והנה אחד מהם::
"היו משה ואהרון מהלכים בדרך תחילה, ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם, וכל ישראל אחריהם. אמר לו נדב לאביהוא::אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להם הקב"ה: "אלתתהלל ביום המחר", נראה מי קובר את מי" (ספר האגדה, עמ' ס"ג).
חז"ל ניסו לדרוש את עונשם לפי שיטת "מידה כנגד מידה"
חג שמח
קראתי תגובתך.תודה.אבל הם המציאו סיפור. די לי שגם להם זה הפריע.גם אני יכולה להמציא סיפורים .אבל לך כל הכבוד שאתה יודע את הסיפור.אני גם את זה לא ידעתי.מעניין.
אכן הם המציאו סיפורים. מהותו של המדרש היא "בהמצאה" של סיפור חדש על בסיס הסיפור הישן, המקראי בד"כ, ויצירת מסר חדש רלוונטי לימיהם. אני מלא התפעלות בפני היצירה החז"לית המדרשית. אגב יש קורס באוניברסיטה הפתוחה על מדרשי חז"ל - מומלץ מאד.
יש הרבה מדרשים של חז"ל על שאלת מותם של בני אהרון וראי בקישור הבא:
http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1255.asp
כפי שכבר ידוע לך אני כועסת עליהם הרבה.אפילו בעניין הסיפור הזה.באיזה זכות יש להם לשנות את התנ"ך.הם יכולים להעלות השערות שאולי היה כך ואולי אחרת.אבל להמציא סיפור חדש לגמרי?הרי זה ממש לא נכון.אז אם אני רוצה ללמוד בובה מעייסס ,יש אגדות רוסיות מקסימות שקראתי בילדותי,אלה לפחות ידוע לכל,שהם המצאות ולא רצון לשנות מציאות מקודשת..אני בטוחה שהקורס מעניין.תלוי במרצה.כי יש שם אגדות וסיפורים.
התנ"ך יקר לי מדי ,מכדי שאסכים שיעוותו לי את הסיפור הקיים.זה גם ממש לא מדעי מה שהם אומרים וכך הם מלמדים את זה את הילדים שלהם ואחר כך הילדים האלה לא יודעים תנ"ך.הם יודעים את המעייסס האלה ומישנה ותלמוד.את התנ"ךובעיקר את הנביאים הם לא יודעים כלל.מניסון..
כשלמדתי,חינכו אותי שכל דבר שאני אומרת על המיקרא,חובה להוכיח.זו גישה מדעית.הגישה שלהם היא גישה של זקנות רכלניות.ההבדל הוא רק במין המספרים.
צר לי לשמוע את יחסך המזלזל במדרשי חז"ל, שהרושם שלי שאינך ממש מכירה את האוצר הזה. מדובר כאן ביצירה ספרותית אדירה, שכל פרשני ימי הביניים (רש"י במיוחד) מסתייעים בה. כמובן שגם הרמב"ם והפילוסופים היהודיים בתקופתו ואחריו עד לימינו מסתמכים עליה. את בעצם בועטת ביהדות (וחבל על שימוש בביטויים כמו "מייעסס". זה שתלמידים חרדים מבלבלים בין התנ"ך למדרשים אינו סיבה לפסול את המדרשים.
כל מה שנותר לי לעשות הוא להעלות בשבועות הקרובים עבודות שעשיתי על מדרשים - וכך אולי נחזיר אותך מן הקראות אל היהדות.
ובכל זאת הערה אישית - הרי את יודעת שחז"ל ויצירתם יקרים לליבי, למה לכתוב בסגנון מבזה הפוגע ברגשותי?
חג שמח