הגוזל פרח מן הקן (א)
הגוזל פרח מן הקן
הלל ישב על הספה בביתה של אמו וחיכה למשלחת מהקיבוץ הצעיר. הם כבר ידעו עליו "הכל": ידעו ששמו הילל ושם משפחתו – בן שחר. ידעו שהוא בחור טוב, בן 22 שמסרב לעזוב את אמו החולנית ואפילו גר לרוב בביתה. הם ידעו שכבר הייתה אצלו משלחת מהתנועה (הקיבוץ המאוחד) שהסבירה לו כי עליו לתת "שנת שרות" באחד מקיבוצי התנועה, כמו כל בני המחזור שלו, אך הוא הדף אותם בטענה כי עליו לשמור על אמו החולה במחלת לב קשה.
הם ידעו כי זהו רק תרוץ, כי בקיבוץ של אמו חיה גם אחותו המבוגרת ממנו בכמה שנים, והיא תוכל לסייע לאם החולה. ענף הצאן בקיבוצם נשאר ללא עובדים כמעט, והם ידעו כי הילל בעל ניסיון בעבודה עם בעלי חיים, ונחשב לעובד מסור בקיבוצו. הם גם ידעו כי הבחור נחשב לרווק חסר תקנה, ובמעמקי ליבו הוא מחכה לעבור לקיבוץ אחר, לחיים אחרים, לחברה חדשה, ולהתרחק מהכבלים של אמו.
הם לא טעו בשיקוליהם. בשיחה קצרה, עם מעט מחמאות, עם תיאור הקושי של מצב הצאן, עם תיאורים מפתים של קיבוץ צעיר, שבו המבוגרים ביותר הם בני 28, שיכנעו את הילל כי יבוא לנסות תקופה של שלושה חודשים בשער (כך נקרא קיבוצם) שלא היה רחוק מקיבוצו. הוא שאל לפשר השם של הקיבוץ, והם ענו לו בהומור כי זהו חלק מפסוק בתהילים:"זה השער לה' צדיקים יבואו בו", אבל מקבלים כל אחד.
אמו קבלה את החלטתו בהבנה. היא רצתה שהוא יתחיל להתפתח ולא יישאר עובד פשוט בענף שלו. היא גם רצתה שהוא ימצא סוף סוף בחורה. מצד שני היא ידעה שצר יהיה לה להינתק ממנו, למרות שהוא הבטיח שיבוא לבקר כל שבועיים. היא הייתה גרושה שנים רבות, ומאז גירושיה לא דרכה רגלו של גבר בביתה. היא תמיד הצהירה שהיא קיבלה את ההחלטה הזו למען ילדיה "שלא יסבלו מגבר זר שיסתובב בבית". במשך הזמן הפכו הלל ואחותו למרכז חייה, וגם הם הרגישו מחוייבות גדולה כלפיה. אחותו ובעלה אמרו לו שהוא לא צריך לדאוג, הם כבר יעזרו לאמא בכל מה שיידרש. עם אביו הוא בקושי דיבר על-כך. הם היו רחוקים מאד זה מזה, כמעט כמו הכוכבים במערכת השמש.
למעשה לא היה לו רכוש פרטי, ולכן הוא ארז מעט בגדים בתיק אחד, כמה ספרים בתיק שני, עלה על אוטובוס, ונסע לשער. הוא נסע לשער דרך התחנה המרכזית של רעננה, ושם הסתבר לו כי בין 7.30 ל-13.00 אין בכלל אוטובוסים לקיבוץ. השעה הייתה 10.00 בבוקר והוא חשב: "אוי לאיזה חור נפלתי". הוא עמד לתפוס טרמפים, ואחרי כשעה עצרה לו מכונית מהקבוץ. הם לא הכירוהו והוא גם לא הזדהה. הם היו כולם מאד צעירים, שנה שנתיים יותר מבוגרים ממנו, וכל הזמן החליפו בדיחות ודברי חידודים ביניהם, שהוא לא כל-כך הבין. הוא התרשם מיחסי החברות ביניהם וקיווה שפעם גם הוא יהפוך לאחד מהחבורה. הוא הגיע ישר לארוחת הצהרים. הוא לא הכיר בחדר האוכל אף אחד, ואף אחד לא בא לקבל את פניו. הוא הרגיש בתחושת בדידות המתגנבת לליבו. היה זה חדר-אוכל קטן מאד לעומת חדר-האוכל בקיבוץ שלו, ומסביבו ישבו חברים צעירים בקבוצות קטנות שניהלו שיחות ערות ובקול רם. הייתה שם אווירה מאד משוחררת ושונה מהאוירה המאופקת בקיבוץ הייקי והמזדקן ממנו בא.
לבסוף הגיעה האחראית על הדירות ולקחה אותו לחדר שיועד להיות דירתו בשנה הקרובה. הם הגיעו לבית די ישן שהצבע שלו מתקלף. האדמה סביב הבית הייתה חשופה לגמרי והוא נזכר בקיבוצו בו כל הבתים מוקפים בגינות, דשאים, שיחים ועצים. כשנכנס לדירה גילה שאין בה כמעט ריהוט. כששאל את האחראית על-כך היא אמרה לו ש"זה מה יש, והם הניחו שהוא יביא איתו את הרהוט, אבל היא תדאג שיהיה לו רהוט".
מהר מאד הוא גילה שלידו גרה בלונדינית יפה, מהגרעין הראשון של הקיבוץ, אבל היא לא ממש התעניינה בו. בערב בשבתו לארוחת הערב עם בן קיבוצו ואשתו שתקעו יתד בקיבוץ הזה, סיפרו לו שיש לה חבר או ידיד שבא והולך, ולכן היא לא מסתכלת על גברים אחרים. כשבן קיבוצו יוסקה שאל אותו מה הוא עושה אחרי ארוחת הערב הוא השיב כי הוא הביא עימו ספר של גורקי בשם "ילדות" שהוא חלק מטרילוגיה שגורקי כתב על חייו, והוא רוצה להקדיש את הערב לקריאתו. יוסקה שהיה מבוגר ממנו בשנתיים, והכיר אותו במקצת מהקיבוץ שלהם, גער בו: "הלל, החיים האמיתיים הם לא בספרים, תתחיל להתעניין במה שקורה סביבך!". אחר הזמין אותו לביתו לקפה ועוגה.
למחרת, החליבה בצאן הייתה אמורה להתחיל ב-4.00 בבוקר. הקימה מוקדם בבוקר לא היוותה בעיה בשבילו לאחר שנתיים של עבודה ברפת של קיבוצו. הוא אפילו הקדים בעשר דקות דבר שהקנה לו כמה נקודות בעיני צוות "הדיר" (כך קראו לענף הצאן בשער).גם פה הוא נתקל בצוות מגובש מבחינה חברתית: את עופר השמן והמקריח, מרכז הצאן שפיזר כל הזמן בדיחות גסות תוך שהוא קורץ לג'ורג'יה האיטלקיה שכבר הספיקה ל"החליף" שני בעלים בקיבוץ למרות שהיו לה כבר שני ילדים. ג'ורג'יה נהנתה מאד מהבדיחות של עופר, ושניהם הסתכלו כל הזמן על הלל לראות מה תגובתו. היה שם עוד בחור בלונדי שנחשב לאינטלקטואל של הגרעין, וקראו לו אהוד, ועוד בחור יפה תואר מרוסיה שנשא את השם ניקיטה. עופר, שרצה לתהות על קנקנו של הלל התחיל לספר סיפור סכסיסטי במיוחד לג'ורג'יה, שעורר אצלה מחאות, ואז הוא שאל את הלל "מה אתה חושב על הסיפור הזה?". הלל בא במבוכה לרגע, ואז הוא השיב שלדעתו "זהו סיפור לא תרבותי". עופר צחק וגם האחרים הרימו גבה לשמע התגובה המליצית הזו.
החליבה עצמה הייתה קשה. החולבים עמדו בתוך תעלות, והכבשים עמדו בגובה המותניים שלהם, כאשר עכוזן מופנה אל החולבים, ובגובה פניהם. היו להן אליות שמנות שהיו מכוסות בזוהמה שמהר מאד כיסתה את ידי החולבים מהמרפק ועד כף היד. בנוסף לכך זאת הייתה עבודה פיזית קשה למי שלא הורגל בה, ופניו של הלל נטפו זיעה.
עופר, מרכז של הדיר התקרב אליו, עמד מעליו ליד תעלת החליבה, הסתכל עליו ובבת צחוק מלגלגת אמר לו: "עכשיו, אתה נראה מאד תרבותי".
מהר מאד יצא לו שם של עובד טוב. ב"שער", כמו בכל קיבוץ התפקוד שלך בעבודה היה כרטיס הכניסה לחברה. הוא אהב את העבודה בדיר. אהב לצאת עם עדר הכבשים שמנה 500 ראש, לשטחי המרעה הנרחבים שהקיפו את המרעה. אהב את הטיפול בטלאים, את חלוקת העדר לקבוצות, ואת חיי החברה של צוות הדיר.
הלל ישב על הספה בביתה של אמו וחיכה למשלחת מהקיבוץ הצעיר. הם כבר ידעו עליו "הכל": ידעו ששמו הילל ושם משפחתו – בן שחר. ידעו שהוא בחור טוב, בן 22 שמסרב לעזוב את אמו החולנית ואפילו גר לרוב בביתה. הם ידעו שכבר הייתה אצלו משלחת מהתנועה (הקיבוץ המאוחד) שהסבירה לו כי עליו לתת "שנת שרות" באחד מקיבוצי התנועה, כמו כל בני המחזור שלו, אך הוא הדף אותם בטענה כי עליו לשמור על אמו החולה במחלת לב קשה.
הם ידעו כי זהו רק תרוץ, כי בקיבוץ של אמו חיה גם אחותו המבוגרת ממנו בכמה שנים, והיא תוכל לסייע לאם החולה. ענף הצאן בקיבוצם נשאר ללא עובדים כמעט, והם ידעו כי הילל בעל ניסיון בעבודה עם בעלי חיים, ונחשב לעובד מסור בקיבוצו. הם גם ידעו כי הבחור נחשב לרווק חסר תקנה, ובמעמקי ליבו הוא מחכה לעבור לקיבוץ אחר, לחיים אחרים, לחברה חדשה, ולהתרחק מהכבלים של אמו.
הם לא טעו בשיקוליהם. בשיחה קצרה, עם מעט מחמאות, עם תיאור הקושי של מצב הצאן, עם תיאורים מפתים של קיבוץ צעיר, שבו המבוגרים ביותר הם בני 28, שיכנעו את הילל כי יבוא לנסות תקופה של שלושה חודשים בשער (כך נקרא קיבוצם) שלא היה רחוק מקיבוצו. הוא שאל לפשר השם של הקיבוץ, והם ענו לו בהומור כי זהו חלק מפסוק בתהילים:"זה השער לה' צדיקים יבואו בו", אבל מקבלים כל אחד.
אמו קבלה את החלטתו בהבנה. היא רצתה שהוא יתחיל להתפתח ולא יישאר עובד פשוט בענף שלו. היא גם רצתה שהוא ימצא סוף סוף בחורה. מצד שני היא ידעה שצר יהיה לה להינתק ממנו, למרות שהוא הבטיח שיבוא לבקר כל שבועיים. היא הייתה גרושה שנים רבות, ומאז גירושיה לא דרכה רגלו של גבר בביתה. היא תמיד הצהירה שהיא קיבלה את ההחלטה הזו למען ילדיה "שלא יסבלו מגבר זר שיסתובב בבית". במשך הזמן הפכו הלל ואחותו למרכז חייה, וגם הם הרגישו מחוייבות גדולה כלפיה. אחותו ובעלה אמרו לו שהוא לא צריך לדאוג, הם כבר יעזרו לאמא בכל מה שיידרש. עם אביו הוא בקושי דיבר על-כך. הם היו רחוקים מאד זה מזה, כמעט כמו הכוכבים במערכת השמש.
למעשה לא היה לו רכוש פרטי, ולכן הוא ארז מעט בגדים בתיק אחד, כמה ספרים בתיק שני, עלה על אוטובוס, ונסע לשער. הוא נסע לשער דרך התחנה המרכזית של רעננה, ושם הסתבר לו כי בין 7.30 ל-13.00 אין בכלל אוטובוסים לקיבוץ. השעה הייתה 10.00 בבוקר והוא חשב: "אוי לאיזה חור נפלתי". הוא עמד לתפוס טרמפים, ואחרי כשעה עצרה לו מכונית מהקבוץ. הם לא הכירוהו והוא גם לא הזדהה. הם היו כולם מאד צעירים, שנה שנתיים יותר מבוגרים ממנו, וכל הזמן החליפו בדיחות ודברי חידודים ביניהם, שהוא לא כל-כך הבין. הוא התרשם מיחסי החברות ביניהם וקיווה שפעם גם הוא יהפוך לאחד מהחבורה. הוא הגיע ישר לארוחת הצהרים. הוא לא הכיר בחדר האוכל אף אחד, ואף אחד לא בא לקבל את פניו. הוא הרגיש בתחושת בדידות המתגנבת לליבו. היה זה חדר-אוכל קטן מאד לעומת חדר-האוכל בקיבוץ שלו, ומסביבו ישבו חברים צעירים בקבוצות קטנות שניהלו שיחות ערות ובקול רם. הייתה שם אווירה מאד משוחררת ושונה מהאוירה המאופקת בקיבוץ הייקי והמזדקן ממנו בא.
לבסוף הגיעה האחראית על הדירות ולקחה אותו לחדר שיועד להיות דירתו בשנה הקרובה. הם הגיעו לבית די ישן שהצבע שלו מתקלף. האדמה סביב הבית הייתה חשופה לגמרי והוא נזכר בקיבוצו בו כל הבתים מוקפים בגינות, דשאים, שיחים ועצים. כשנכנס לדירה גילה שאין בה כמעט ריהוט. כששאל את האחראית על-כך היא אמרה לו ש"זה מה יש, והם הניחו שהוא יביא איתו את הרהוט, אבל היא תדאג שיהיה לו רהוט".
מהר מאד הוא גילה שלידו גרה בלונדינית יפה, מהגרעין הראשון של הקיבוץ, אבל היא לא ממש התעניינה בו. בערב בשבתו לארוחת הערב עם בן קיבוצו ואשתו שתקעו יתד בקיבוץ הזה, סיפרו לו שיש לה חבר או ידיד שבא והולך, ולכן היא לא מסתכלת על גברים אחרים. כשבן קיבוצו יוסקה שאל אותו מה הוא עושה אחרי ארוחת הערב הוא השיב כי הוא הביא עימו ספר של גורקי בשם "ילדות" שהוא חלק מטרילוגיה שגורקי כתב על חייו, והוא רוצה להקדיש את הערב לקריאתו. יוסקה שהיה מבוגר ממנו בשנתיים, והכיר אותו במקצת מהקיבוץ שלהם, גער בו: "הלל, החיים האמיתיים הם לא בספרים, תתחיל להתעניין במה שקורה סביבך!". אחר הזמין אותו לביתו לקפה ועוגה.
למחרת, החליבה בצאן הייתה אמורה להתחיל ב-4.00 בבוקר. הקימה מוקדם בבוקר לא היוותה בעיה בשבילו לאחר שנתיים של עבודה ברפת של קיבוצו. הוא אפילו הקדים בעשר דקות דבר שהקנה לו כמה נקודות בעיני צוות "הדיר" (כך קראו לענף הצאן בשער).גם פה הוא נתקל בצוות מגובש מבחינה חברתית: את עופר השמן והמקריח, מרכז הצאן שפיזר כל הזמן בדיחות גסות תוך שהוא קורץ לג'ורג'יה האיטלקיה שכבר הספיקה ל"החליף" שני בעלים בקיבוץ למרות שהיו לה כבר שני ילדים. ג'ורג'יה נהנתה מאד מהבדיחות של עופר, ושניהם הסתכלו כל הזמן על הלל לראות מה תגובתו. היה שם עוד בחור בלונדי שנחשב לאינטלקטואל של הגרעין, וקראו לו אהוד, ועוד בחור יפה תואר מרוסיה שנשא את השם ניקיטה. עופר, שרצה לתהות על קנקנו של הלל התחיל לספר סיפור סכסיסטי במיוחד לג'ורג'יה, שעורר אצלה מחאות, ואז הוא שאל את הלל "מה אתה חושב על הסיפור הזה?". הלל בא במבוכה לרגע, ואז הוא השיב שלדעתו "זהו סיפור לא תרבותי". עופר צחק וגם האחרים הרימו גבה לשמע התגובה המליצית הזו.
החליבה עצמה הייתה קשה. החולבים עמדו בתוך תעלות, והכבשים עמדו בגובה המותניים שלהם, כאשר עכוזן מופנה אל החולבים, ובגובה פניהם. היו להן אליות שמנות שהיו מכוסות בזוהמה שמהר מאד כיסתה את ידי החולבים מהמרפק ועד כף היד. בנוסף לכך זאת הייתה עבודה פיזית קשה למי שלא הורגל בה, ופניו של הלל נטפו זיעה.
עופר, מרכז של הדיר התקרב אליו, עמד מעליו ליד תעלת החליבה, הסתכל עליו ובבת צחוק מלגלגת אמר לו: "עכשיו, אתה נראה מאד תרבותי".
מהר מאד יצא לו שם של עובד טוב. ב"שער", כמו בכל קיבוץ התפקוד שלך בעבודה היה כרטיס הכניסה לחברה. הוא אהב את העבודה בדיר. אהב לצאת עם עדר הכבשים שמנה 500 ראש, לשטחי המרעה הנרחבים שהקיפו את המרעה. אהב את הטיפול בטלאים, את חלוקת העדר לקבוצות, ואת חיי החברה של צוות הדיר.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
שמחה לקרוא שוב סיפור שלך. וכבר מן הפתיחה, בבלוג הקודם...
אתה נוגע בבעיה שדי מוכרת, כמו זו של 'הלל'' שחוזר מהצבא
אל קיבוצו יותר נכון, אל אימו--ממנה קשה לו כ"כ להתנתק.
אימו חיזקה ושימרה את הקשר הסימביוזי עם ילדיה בתרוץ של
אי הכנסת גבר לחייה לאחר גירושיה..(כך גם גרמה לתלותם בה).
וכשהחליט ועשה את הצעד של "ניתוק הכבלים" הוא נתקל
ב"קשיי קליטה" במקום החדש. ובתחילה הוא מתנחם בהנאה
בעבודתו .... האומנם הצליח לפרוח מן הקן? האם ייצא לחיים
עצמאיים והתפתחותו העצמית...? אחכה לקרא את ההמשך.
תודה לך מעליזה
המשך הסיפור הקודם, על חייו של הלל, יפה ומעניין.
למרות שזה סיפור מהָוָי חיי קיבוץ, הסיפור יכול להתאים לכל בחורה ובחור חדש, הנקלע לחברה ותיקה מגובשת.
חבלי הקליטה של חבר חדש אינם קלים...
הלל מספר בגוף ראשון, על קליטתו שלו בקבוץ הצעיר, 'שער'.
אומנם הלל קנה את מקומו בחברה החדשה בזכות עצמו, רצינותו בעבודה. כמו שהוא ציין: ("התפקוד שלך בעבודה היה כרטיס הכניסה לחברה").
טוב שהלל הכיר חבר אחד מקיבוצו הקודם, שחי עם משפחתו בקיבוץ הצעיר "שער", דבר שאולי עזר להלל בימיו הראשונים, להפיג מעט את תחושת הבדידות, של הלל.
ודאי המשך הסיפור יהיה מעניין, לקרוא עוד פרק על חייו של הלל, עד הגעתו להיות עורך עלון הקיבוץ. (איזה קיבוץ?)
נ.ב. התמונה המשפחתית המוצגת, הכותב לא ציין מי האנשים המופיעים בתמונה.
לדעתי אם מציגים תמונה, רצוי לספר אודות האנשים אשר בתמונה.
בריאות ושמחה, איתה ידידי.
. אם הצלחתי לכתוב סיפור שהוא מעבר לסיפור הביוגרפי הרי שבאתי על שכרי.
בקרוב יבוא המשך
שבוע טוב