הלל חזר אל הקן
(המשך מהפרק הקודם)
גם מבחינה חברתית הוא הלך וכבש את מקומו בחברה הצעירה של שער. כעבור שנה עקב עזיבתו של עופר הוא מונה למרכז ענף הצאן. בעיניו זאת הייתה פסגת הצלחתו בחייו המקצועיים. למרות שלא היה חבר קיבוץ הוא נבחר לוועדת תרבות והחל להשתתף באופן קבוע בישיבותיה. הוא החל לדבר באספות הקיבוץ, במלאת שנה לשהותו בשער. זה לא היה לפי התקנון, כי הוא לא היה חבר קיבוץ, אבל הוא רכש לו מעמד מיוחד, והחשיבו את דעתו. היה לו חוג קבוע של משפחות צעירות שהוא היה הולך לבקרן. היו לו גם כמה ידידים וידידות - בני קיבוצים מגוייסים כמוהו - מתנדבים מחו"ל, שהיו המעגל החברתי שלו. בתום שנה האריך את שהותו בשער לעוד שנה.
לפעמים, בעיקר בלילות שבת ובשבתות הוא היה עצוב. הוא התגעגע לאמו ולביתה. התגעגע לעוגת יום שישי, ובעיקר התגעגע אליה.
פעם אחת היא באה לבקר אותו בקיבוץ החדש שלו. הוא היה כבר מרכז (מנהל) הצאן, והיא לאחר שאכלו מהעוגה שהביאה, הלכה איתו לראות את הדיר. היא נתנה לו עצות כיצד לנהל את הצאן ובעיקר את הצוות. היא הבחינה שהוא מנהל את הצוות בצורה דיקטטורית כמעט והעירה לו על-כך. היא אפילו החלה לאסוף חבלים לקשירת חבילות החציר שהיו פזורים פה ושם בחצרות הכבשים.
גם אביו הופיע יום אחד לביקור. היה זה אחה"צ והוא לקח את אביו לדירתו. כבר בכניסה לדירה אביו שאל אותו בטון נוזף משהו: "למה אין לך גינה? החיים זה לא רק עבודה!" חבר בענף הצאן אמר לו למחרת : "שמתי לב שכשאתה ואביך מדברים, כל אחד מדבר על נושא אחר."
הבעיה שהכי הציקה והטרידה אותו הייתה יחסיו עם המין השני. הוא היה בחור יפה ובריא בכל מובן. הוא חשק בבנות המין השני ולמרות זה היה בינו לבינן קיר ברזל סמוי שהוא לא הצליח לפרוץ אותו.
הרווקות התעניינו בו כי הוא היה בחור נאה, וידע להיות איש שיחה מעניין. אך ברגע שהוא היה מרגיש שלבת יש כוונה מעבר לכך, הוא היה נבהל, קופא ובורח (באופן ממשי ומטאפורי). במשך הזמן הבנות הפנויות עזבו אותו לנפשו.
היו גם שתי נשואות שחיזרו אחריו במרץ, ואחת אפילו הזמינה אותו לביתה כשבעלה היה במילואים. אך האופציה הזו לא עלתה אפילו על דעתו. הוא היה בחור מאד מוסרי בתחומים האלו, ולא עלה על דעתו להתעסק עם אשת איש.
מה שהביא לסופן של השנתיים בשער היה כשלון מקצועי של ענף הצאן שהיה באחריותו.
כאמור בשביל בן קיבוץ באותם הימים הייתה זו פיסגת החלומות – לרכז ענף - ועוד ענף די מרכזי בקיבוץ. הוא הרגיש שצמחו לו כנפיים והוא מתקשה להאמין למזלו הטוב. הוא חש משהו כמו בשיר: "היינו כחולמים".
הוא השתלט במהירות על "התורה" שבבסיס הענף הזה, התחיל לעבוד מיוזמתו 12 שעות, והענף התחיל לעלות על פסים של רווחיות. עם הצוות היה לו יותר קשה. לא הייתה לו סובלנות לאנשים שמאחרים לעבודה. תוספת השעות שהטיל על עצמו, עיצבנה את אנשי הצוות האחרים כי היא העמידה אותם באור של בטלנים.
הכשלון הגיע באופן בלתי צפוי. שטחי המרעה של שער גבלו בקו הירוק לשעבר, ליד קלקיליה. בקרבתם רעו עדרים של בדואים שעלו עם עדריהם לצפון בגלל הבצורת בנגב. הבדואים הללו התחילו לפלוש באופן קבוע לשטחים אלו שהיו מעט רחוקים מהקיבוץ ומוסתרים ע"י שרשרת גבעות. הוא גילה שעדרי הבדואים חיסלו את רוב שטחי המרעה אבל לא היה מה לעשות נגד זה. לא היה תחליף לשטחי המרעה הללו. הקיבוץ לא נתן לצאן באותה שנה חלקה לגידול מספוא, וגם לא הכין תחמיץ.
מכל מקום, הכבשים הגיעו לעונת ההמלטות, כשהן רזות, ועובדה זו משמעותה הייתה ברורה - עונת חליבה עם מעט חלב, והפסד ידוע מראש של ענף הצאן. למרות שבשנה הקודמת הענף גמר ברווח נאה מאד, הילל לא יכול לסבול היה לסבול את המחשבה שהענף שלו, ענף הצאן ייכשל השנה, ויגמור בהפסד. הרגשת כשלון אפפה אותו ודיכאה אותו. הוא נטה למצבי רוח קיצוניים, ולהחלטות פזיזות בעקבות פרץ רגשות.
הפסיכולוג שלו הזהיר אותו מפני חזרה לקיבוצו הוותיק. הוא אמר לו: "בשער היית דמות ציבורית, בקיבוצך אני חושש שתימוג שוב לאלמוניות מוחלטת".
לתיסכול המקצועי נוספה ההכרה שגמלה בהילל, כי בשער "נגמרו לו כבר הבנות". כלומר כל הבחורות בשער כבר מכירות אותו, ויודעות ש"ממנו כבר לא יצא להן שום דבר". הוא הגיע למסקנה שהוא צריך לשוב לקיבוצו.
הוא עדיין חכך בדעתו והתלבט שבועות רבים. ואז בביקור של סוף-שבוע אצל אמו עלה חומו, תקפה אותו כעין שפעת, והוא שכב חסר אונים שבוע שלם על הספה בביתה של אמו. היה לו כל-כך טוב אצלה... אמו הגישה לו אוכל מצוין, קפה, עוגות, ונתנה לו הרבה חום. הוא לא היה צריך לחשוב מה יהיה עם הצאן. הוא קרא בספרים שלו, והיה לו טוב.
בסוף אותו שבוע של מחלה, הוא חזר לשער והודיע על החלטתו לחזור לקיבוץ הוותיק שלו.
גם מבחינה חברתית הוא הלך וכבש את מקומו בחברה הצעירה של שער. כעבור שנה עקב עזיבתו של עופר הוא מונה למרכז ענף הצאן. בעיניו זאת הייתה פסגת הצלחתו בחייו המקצועיים. למרות שלא היה חבר קיבוץ הוא נבחר לוועדת תרבות והחל להשתתף באופן קבוע בישיבותיה. הוא החל לדבר באספות הקיבוץ, במלאת שנה לשהותו בשער. זה לא היה לפי התקנון, כי הוא לא היה חבר קיבוץ, אבל הוא רכש לו מעמד מיוחד, והחשיבו את דעתו. היה לו חוג קבוע של משפחות צעירות שהוא היה הולך לבקרן. היו לו גם כמה ידידים וידידות - בני קיבוצים מגוייסים כמוהו - מתנדבים מחו"ל, שהיו המעגל החברתי שלו. בתום שנה האריך את שהותו בשער לעוד שנה.
לפעמים, בעיקר בלילות שבת ובשבתות הוא היה עצוב. הוא התגעגע לאמו ולביתה. התגעגע לעוגת יום שישי, ובעיקר התגעגע אליה.
פעם אחת היא באה לבקר אותו בקיבוץ החדש שלו. הוא היה כבר מרכז (מנהל) הצאן, והיא לאחר שאכלו מהעוגה שהביאה, הלכה איתו לראות את הדיר. היא נתנה לו עצות כיצד לנהל את הצאן ובעיקר את הצוות. היא הבחינה שהוא מנהל את הצוות בצורה דיקטטורית כמעט והעירה לו על-כך. היא אפילו החלה לאסוף חבלים לקשירת חבילות החציר שהיו פזורים פה ושם בחצרות הכבשים.
גם אביו הופיע יום אחד לביקור. היה זה אחה"צ והוא לקח את אביו לדירתו. כבר בכניסה לדירה אביו שאל אותו בטון נוזף משהו: "למה אין לך גינה? החיים זה לא רק עבודה!" חבר בענף הצאן אמר לו למחרת : "שמתי לב שכשאתה ואביך מדברים, כל אחד מדבר על נושא אחר."
הבעיה שהכי הציקה והטרידה אותו הייתה יחסיו עם המין השני. הוא היה בחור יפה ובריא בכל מובן. הוא חשק בבנות המין השני ולמרות זה היה בינו לבינן קיר ברזל סמוי שהוא לא הצליח לפרוץ אותו.
הרווקות התעניינו בו כי הוא היה בחור נאה, וידע להיות איש שיחה מעניין. אך ברגע שהוא היה מרגיש שלבת יש כוונה מעבר לכך, הוא היה נבהל, קופא ובורח (באופן ממשי ומטאפורי). במשך הזמן הבנות הפנויות עזבו אותו לנפשו.
היו גם שתי נשואות שחיזרו אחריו במרץ, ואחת אפילו הזמינה אותו לביתה כשבעלה היה במילואים. אך האופציה הזו לא עלתה אפילו על דעתו. הוא היה בחור מאד מוסרי בתחומים האלו, ולא עלה על דעתו להתעסק עם אשת איש.
מה שהביא לסופן של השנתיים בשער היה כשלון מקצועי של ענף הצאן שהיה באחריותו.
כאמור בשביל בן קיבוץ באותם הימים הייתה זו פיסגת החלומות – לרכז ענף - ועוד ענף די מרכזי בקיבוץ. הוא הרגיש שצמחו לו כנפיים והוא מתקשה להאמין למזלו הטוב. הוא חש משהו כמו בשיר: "היינו כחולמים".
הוא השתלט במהירות על "התורה" שבבסיס הענף הזה, התחיל לעבוד מיוזמתו 12 שעות, והענף התחיל לעלות על פסים של רווחיות. עם הצוות היה לו יותר קשה. לא הייתה לו סובלנות לאנשים שמאחרים לעבודה. תוספת השעות שהטיל על עצמו, עיצבנה את אנשי הצוות האחרים כי היא העמידה אותם באור של בטלנים.
הכשלון הגיע באופן בלתי צפוי. שטחי המרעה של שער גבלו בקו הירוק לשעבר, ליד קלקיליה. בקרבתם רעו עדרים של בדואים שעלו עם עדריהם לצפון בגלל הבצורת בנגב. הבדואים הללו התחילו לפלוש באופן קבוע לשטחים אלו שהיו מעט רחוקים מהקיבוץ ומוסתרים ע"י שרשרת גבעות. הוא גילה שעדרי הבדואים חיסלו את רוב שטחי המרעה אבל לא היה מה לעשות נגד זה. לא היה תחליף לשטחי המרעה הללו. הקיבוץ לא נתן לצאן באותה שנה חלקה לגידול מספוא, וגם לא הכין תחמיץ.
מכל מקום, הכבשים הגיעו לעונת ההמלטות, כשהן רזות, ועובדה זו משמעותה הייתה ברורה - עונת חליבה עם מעט חלב, והפסד ידוע מראש של ענף הצאן. למרות שבשנה הקודמת הענף גמר ברווח נאה מאד, הילל לא יכול לסבול היה לסבול את המחשבה שהענף שלו, ענף הצאן ייכשל השנה, ויגמור בהפסד. הרגשת כשלון אפפה אותו ודיכאה אותו. הוא נטה למצבי רוח קיצוניים, ולהחלטות פזיזות בעקבות פרץ רגשות.
הפסיכולוג שלו הזהיר אותו מפני חזרה לקיבוצו הוותיק. הוא אמר לו: "בשער היית דמות ציבורית, בקיבוצך אני חושש שתימוג שוב לאלמוניות מוחלטת".
לתיסכול המקצועי נוספה ההכרה שגמלה בהילל, כי בשער "נגמרו לו כבר הבנות". כלומר כל הבחורות בשער כבר מכירות אותו, ויודעות ש"ממנו כבר לא יצא להן שום דבר". הוא הגיע למסקנה שהוא צריך לשוב לקיבוצו.
הוא עדיין חכך בדעתו והתלבט שבועות רבים. ואז בביקור של סוף-שבוע אצל אמו עלה חומו, תקפה אותו כעין שפעת, והוא שכב חסר אונים שבוע שלם על הספה בביתה של אמו. היה לו כל-כך טוב אצלה... אמו הגישה לו אוכל מצוין, קפה, עוגות, ונתנה לו הרבה חום. הוא לא היה צריך לחשוב מה יהיה עם הצאן. הוא קרא בספרים שלו, והיה לו טוב.
בסוף אותו שבוע של מחלה, הוא חזר לשער והודיע על החלטתו לחזור לקיבוץ הוותיק שלו.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
האכזבה הגיעה מוקדם מידי.......
חיי היום יום מעסיקים את הלל והוא מצליח וגם חיי החברה נוסקים....
אך הקשר והתלות באימו אינם מרפים, ויחסיו עם אביו
נשארו כשהיו {הורים....הורים...על מעשיו או אי מעשיו
עדיין מעירים).
אכזבה מרה !הוא אמנם הצליח בעבודתו------אך ביחסי האנוש
עם סגל העובדים-נכשל!! ולא 'ראה את הנולד ' בתכנון עתידי לשטח המרעה.
וההתדרדרות לא אחרה לבוא:
המצב שנוצר היה תרוץ טוב והזדמנות לשוב אל אימו, לחזור אל הקן...
אי הצלחתו עם הבנות, נגרמה כנראה, גם היא בהשפעת אימו:
כל בת שהתקרבה אליו, הוא השווה לאימו והן לא "עמדו בתחרות".
מעניין איך יתקדמו חייו? נחכה ונראה...
ערב טוב מעליזה
את מצטיינת בהבנה דקה של העניינים.
נפש האדם, מי יכירנה?
להילל הייתה בעייה, חסמים פנימיים שמנעו ממנו להשתחרר מאותה משמעת אישית חזקה (חוסמת) שכבלה את ידיו, להרגיש חופשי ומשוחרר,כלפי החיים, ולפתח יחסי קירבה עם הבנות והנשים שחיזרו אחריו בשנתו הראשונה בקיבוץ הצעיר, .
חבל שבשנים ההן, לא הזדמן לו לקרוא הספר "אזורי המשגה שלך", של איש הפסיכייטריה - לי וון דיר - אשר הלך לעולמו בחודש האחרון.
אילו היה קורא אותו, וממלא אחר הנחיותיו של הספר, יש סיכוי טוב, שהילל היה נשאר בקיבוץ 'שער', ממשיך להתפתח ולפרוח. ולא נופל למשכב, כאשר נסע לבקר את אימו, ("עלה חומו, תקפה אותו כעין שפעת, והוא שכב חסר אונים שבוע שלם על הספה בביתה של אמו"). חולי שנגרם ממאבק נפשי אדיר, כאשר אדם בדילמה קשה, לגבי ההחלטה, לעשות את הצעד האמור להביא מפנה בחייו, לגביו הוא מתלבט, אם לעשותו?
סיפורו של הילל, סיפור אנושי יפה, מכמיר לב.
כיוצא קיבוץ, אני מרגיש אהדה גדולה להילל, גיבור הסיפור.
המשך כתיבה מהנה. איתן ידידי.
זהו סיפור מעניין מאד ואישי,שמתאר את הקורה בנפשו של האדם ואיך ארועים חיצוניים מתערבים ומשנים את החלטותיו,מעשיו לפיכך גורלו.לא בסדר הזה.מעניין הקשר בין הבן וההורים.כל אחד מגיב לפי דרכו.אני חושבת שהאבא ששאל בקול תקיף מדוע אין לו גינה,התכוון לטובה ואפילו הוסיף שהחיים הם לא רק עבודה.כלומר רצה שהבן יהנה מחיו.
אהבת האם שאפילו לסדר העבודה שלו ניכנסה לראות בדיוק במה עוסק הבן ויעצה לו.זוהי אהבה עמוקה.
ההתנהגות של הלל בקפדנותו על הזמן ועל מוסר העבודה מוכרים לי מהחינוך הפרוסי הארופאי שקיבלנו.השונה כל כך מהתנהגות האנשים כאן בארץ ביחס לעבודה..זר לא יבין זאת.גם האבא שאנחנו מכירים את בעיותיו מכתובים אחרים,חונך לפי החינוך הזה שגבר לא מראה רגשות,מאופק זה החינוך הגרמני הזה.אבל הרגשות קיימים.נהנתי מהסיפור.קלקיליה אינה רחוקה מהמקום בו גדלתיואפילו ראיתי את האש בקלקיליה כשהיו שם קרבות מהבית היחיד שהיה במושבה שלי שהיה בן קומתיים.אז מהקומה השנייה ראיתי בלילה את הקרבות שם.איני זוכרת באיזו שנה.
תגובה בעניין אחר.מהתמונות רואים שהיית ממש יפה.מהסיפור שלך ביחס לבנות אני ניזכרת וגם היום אני נוהגת כך,שכשראיתי גבר יפה התרחקתי מסיבות אחדות:ראשית הוא כזה יפה ויכול להרשות לו כל אשה,למה שירצה דווקא אותי.אז כדי להימנע מהשפלה תמיד התרחקתי מיפים.סיבה נוספת שחשבתי שמפני שהוא יפה ,בנות רבות תרצנה אותו,אז בסוף הוא יבגוד בי.ודווקא בנים יפים רצו אותי מדי פעם
ואני שחשבתי עצמי לא נאה,חשבתי שהם קצת לא נורמלים שבוחרים דווקא בי ונימנעתי מהם.כיום,כשאני מביטה בתמונות שלי כשהייתי צעירה,אז דווקא אני רואה שהם לא שיקרו כשאמרו שאני יפה.כיום,לגילי אני ניראת בסדר ואף יותר מזה,אני מדגישה לגילי.אולי מהסתכלות שלך פנימה למה שעבר עלי בנושא זה תוכל להבין למה נשים לפעמים מתרחקות מגברים יפים.