פרשת "במדבר

 
 פרשת "במדבר"
מספרים כי פעם מצאו יהודי על אי בודד, וראו שהוא בנה לו שם שני בתי כנסת. שאלו אותו: "למה בנית שני בתי כנסת?" והוא הצביע על אחד מהם ואמר: "ל ז ה,  אני לא נכנס!". בדיחה זו נוגעת בנושא הכאוב של הנטייה לפלגנות, עדתיות ולחוסר האחדות בעמנו.
 
בפרשה שלנו (עברנו השבוע לספר "במדבר") הונח היסוד למעמד החוקי של השבטים, כלומר לפירוד העם. משה בונה את צבאו על יחידות שכל אחת מהן מורכבת על טהרת אחד מ-12 השבטים. הוא מטפח את גאוות היחידה השבטית ע"י כך שהוא מעניק לכל שבט דגל משלו, ועורך את החניה סביב אוהל המועד בסדר קבוע, לפי שבטים: "איש על דגלו לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו. והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאותם... והחונים עליו מטה יששכר... מטה זבולון... ראשונה יסעו" (במדבר,ב').
 
אנו עומדים תמהים, מדוע ראה משה לנכון לבסס ולהעמיק את הפרוד בעם, במקום לנצל את תחושת "היחד" הגדולה שהיתה בעם לאחר החוויה הגדולה של היציאה משעבוד מצריים והחיים המשותפים במדבר. האם משה לא שמע על המושג "כור-היתוך לאומי"?
 
מי שמכיר את תולדות עמנו יודע, כי השבטיות וההתפלגות לכיתות וזרמים היו בעוכרינו בימי בית ראשון ושני. בתקופת השופטים אנו שומעים על מלחמות שבטים קשות ביותר, כמו המלחמה השבטית נגד שבט בנימין בפרשת "פילגש בגבעה", כאשר שבט בנימין כמעט הושמד כולו. ימי "הממלכה המאוחדת" של דוד ושלמה היו קצרים, מכיון שהשבטים הצפונים לא יכלו לסבול את שלטונו של שבט יהודה עליהם. הבית השני נחרב בגלל ריבוי הפלגים והכיתות בעם שלא יכלו להגיע לקונצנזוס לגבי שלטון הרומאים.
 
למרות ניסיוננו המר בכיתתיות  ובריב אחים, הרמב"ם קובע, שלעתיד לבוא בעת הגאולה השלימה, כאשר יתקבצו כל פזורי עם ישראל מחדש בא"י – תוחזר תפארת השבטיות למקומה (הלכות מלכים, פי"ב, הלכה ג').
 
בימינו ניטש ויכוח קשה (ע"י ההיסטוריונים הפוסט-ציונים) כנגד המגמה של "כור ההיתוך" שאיפיינה את מדינתנו במשך עשרות שנים (אגב, קראנו באחד העלונים האחרונים – בשיחה עם אפרו - כיצד  גישה חדשה זאת, מיתרגמת לשפת המעשה). ההיסטוריונים האלו מצביעים על דיכוי תרבותי שהופעל ע"י הזרם התרבותי המרכזי "האשכנזי", כלפי עדות המזרח ותרבותם. לדעתם הניסיון ליצור אחדות בשיטת "הבלנדר" הלאומי המשותף יצר את השסעים העדתיים מהם החברה הישראלית סובלת עד היום.
 
 מדינת ישראל "דרשה" מהעולים להשאיר את תרבותם, מנהגיהם ולשונם מאחוריהם, ולהשתתף ביצירת התרבות העברית- ישראלית החדשה, וכמובן ביצירת "הישראלי החדש" נטול תסביכי הגלות. בן-גוריון היה המייצג הבולט של קו זה, כאשר קרא לעולים בשנות החמישים,"אבק אדם", כתוצאה משנאת הגלות שלו. אבל השאלה נשארת פתוחה. האם התפיסה של "כור ההיתוך" היתה מוטעית?  בן-גוריון פיתח את רעיון הממלכתיות שהיה חשוב למדינה הנבנית. הוא שקד לפרק כל מרכז כוח מתבדל כגון ה"צבאות הפרטיים" (אצ"ל, לח"י, והפלמ"ח להבדיל), "זרם חינוך העובדים" ועוד. הוא דחף ליצירת תרבות לאומית שבמרכזה תעמוד השפה העברית.
 
אין ספק שיש לנו כאן דילמה, שיש לה גם ביטויים בקיבוץ, ובכל חברה – עד כמה אנחנו דורשים אחידות, ועד כמה אנחנו מוכנים לאפשר למיעוט להתקיים ביחד עם הרוב. לדוגמה ה"זרם השיתופי" בתנועה טוען מזה זמן רב, כי הוא אינו זוכה ללגטימיות ולמקום הראוי לו. ותיקי המקום מספרים כי "הסנאיסטי"