השטינקר

השטינקר
 
הסתכלתי על השעון ולא האמנתי למשמע אוזניי. לא הבנתי מי שורק לי ב2.30 לפנות בוקר, מה עוד שהשריקה לא באה מבחוץ אלא מתוך הבית כנראה מהמטבח. הרמתי את הכפכף שלמרגלות המיטה בתור הנשק הכי קטלני שיכולתי לחשוב עליו וגששתי את דרכי בחשכה על מנת ליצור מגע עם הפולש ולהכניעו.
בדרך למטבח שמעתי  שריקה נוספת אך אחרת במקצת. פה נכנסתי לחרדה כי בקורס לקרב מגע לא התאמנתי מעולם להלחם מול שניים. הייתי בטוח שפורץ אחד מזהיר את השני. באינסטינקט קייומי, הצמדתי את גבי לקיר לבל אופתע מאחור וניסיתי לחשוב בהגיון באיזה טקטיקה לנקות: האם להדליק את האור ולהסתער בהפתעה עם מלוא העוצמה כפי שתרגלנו מאות פעמים בקורס מכ׳ים לפני כמעט חמישים שנה או להדליק את האור, לעשות להם קפה ולתת להם את מפתחות המכונית.
אחרי רגעי פחד ואימה, בדופק מואץ ובהתרגשות גדולה, התקרבתי למפסק החשמל, הרמתי את הכפכף ואז שנייה לפני ההסתערות נזכרתי שהשריקות באות מהסרטפון החדש שלי.
.
כחודשיים קודם לכן החלפתי את המכשיר שהיה רק טלפון רגיל, מין דביל, שלא יודע לעשות כלום חוץ מלהיות טלפון, בגלקסי החדש שקניתי. בני הכניס לשימוש כמאתיים אפליקציות שאין לי מושג מה לעשות איתם ואיך להשתמש בהם. 
יש בינהם אפליקציה של העיתון גלובס, כול אימת שהבורסה עולה הוא שורק. שהבורסה יורדת הוא משמיע שריקה אחרת. ישנה אפליקציה שצועקת גול...... כלל פעם שקבוצתו האהובה ברצלונה מבקיעה שער. במקרה של ספיגה הוא משמיע  אוייייייייייי .
יש אפליקציות ניווט שמתחרות בינהם. אחת אומרת לנסוע דרך כביש מספר אחד לירושלים ואילו אפליקציות הניווט המתחרה ממליצה לנסוע בכביש 443, תוך כדי החפשת השני. בכלל, יש לי הרגשה שלמכשיר הנאלח שלי יש בינה היות והוא יודע עלי הכול, לכן אני מרגיש לעיתים מאויים. זאת הסיבה שאני משקר לו בניווט כשאני קורא ליעד ״ עבודה ״ מחמת הבושה, במקום קאנטרי קלאב. בימים שאני מאחר קצת, הוא גוער בי ומעניש אותי בעוד שבע דקות בירבור בכביש. בחודש האחרון התחלתי להרגיש שהמכשיר שולט בחיי ויודע עלי הכול. הוא יודע תמיד איפה אני נימצא ועם מי אני מתראה. לא רק זאת, אלא שהוא מקליט, מצלם ומתעד כול גיהוק שלי ומבחינתי הוא כמו סוס טוריאני שהוכנס לביתי בהסכמתי המלאה. 
לא פעם כיביתי את המכשיר שלא ידע ולא ישמע, אך הממזר הזה פועל בכול שעות היממה ובכול מזג אויר.
בשבוע שעבר למשל, אשתי שלחה אותי למשתלת ורד לקנות כמה עשרות שתילים  וחזרה והדגישה לקנות אך ורק אצל ורד. היות ולא רציתי לנסוע עד המשתלה הרחוקה, קניתי את השתילים קרוב יחסית לבית מה שפינה לי רבע שעה קסומה בבית קפה השכונתי. הייתי מרוצה מהטריק הקטן שעשיתי לאשתי, עד שהבן בליעל הוציא הודעה מוקלטת באמצע ארוחת ערב  עם אשתי בזו הלשון ״תודה שקניתם במשתלת חבצלת״.
זה היה הקש ששבר לי את הגב וכאן בנקודה הזאת החלטתי להיפטר ממנו בכול מחיר. לא רציתי סתם לאבד אותו כי הממזר יודע את מספר כרטיסק האשראי שלי. לא רציתי לדרוס אותו, כי רגשית אני לא מסוגל לדרוס אלבום עם תמונות של נכדיי. לכן תיכננתי,כך חשבתי,את הרצח המושלם של השטינקר שהרס את חיי.
לקחתי את המכשיר לדרכו האחרונה. הסתגרתי בשרותים, זרקתי את המאנייק לאסלה, הורדתי עליו את המים ושיחררתי אנחת רווחה ששמעו בכול השכונה. לתדהמתי הרבה המכשיר לא ירד, הוא פשוט שכב לו על הגב. המראה האחרון שראיתי לפני שאיבדתי את ההכרה היה ״סמיילי״ ענק על כול המסך עם כיתוב מודגש: ״עמיד במים״.