בואו לשתף סיפור מהילדות שלכם ואולי הסיפור שלכם יהפוך לסרטון!

שם הסיפור-תחליטו בעצמכם

עם כל מה שקרה בעולם,שאחר כך קראו לה"מלחמת העולם השנייה"אני הייתי עטופה ומוגנת כל הזמן.היו דברים שהבנתי,רק מה שנגע בי ישירות,ילדה בת ארבע.אני חייתי בתוך הגוף שלי,בלי מחשבות עמוקות רק רגשות חייתיים,רוצה את אבא,רוצה את אאידה.עדיין איני יודעת וגם לא חשבתי על זה,מדוע קוראים לה בשם ולא אמא.

הייתי חבוקה ומפונקת בין שניהם,גם כשפעם בלילה התעוררתי והלכתי לחדר המרפאה של אבא ,שמעתי את שניהם צועקים,הציפורניים הארוכות,האדומות-דם  של אאידה שורטות את פניו של אבא,כשניכנסתי-הם מייד הפסיקו.חייכו"רק שיחקנו.ככה אנחנו משחקים".ואאידה מייד לקחה אותי לידיים,חיבקה נישקה והשכיבה במיטה.אז לא ידעתי שהיא בקריז ורצתה סמים .כמה נעמה לי.

יום אחד דפיקות על דלת הכניסה שלנו.הולכות ומתגברות.אבא פתח וניכנסו שני זוגות מגפיים,אמרו לאבא בגרמנית להצטרף אליהם "אבל מהר:"וגם אותי רצו לקחת איתם.אאידה נפלה על בירכיה,ואמרה להם סלובקית"היא שלי ולא שלו"אז הניחו לי.

אבא ביקש לקחת מיברשת שיניים ומגבת .הם סרבו.זה היה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות, בעיני.איך הם לא הירשו לו.

ואז נישארנו אאידה ואני לבדנו.למחרת היה צריך להיות  חג המולד. אקבל מתנות.בערב אני יורדת מהמיטה לסלון,אולי אראה לפחות את העטיפה שלהן,.במקום זאת אני רואה את אאידה שרועה מתחת לעץ האשוח המקושט שלנו.אני מנענעת אותה,אבל היא לא זזה.בכח מנסה לפתוח עיניה-לא הולך. ידעתי שיש רופא נוסף לאבא בקומה מעל.לקחתי כיסא מהמטבח,אז היגעתי לידית הדלת ופתחתי. יחפה עליתי במדרגות ודפקתי על דלתו של הרופא.כשיצא משכתי במיכנסיו בלי לדבר.מכח המשיכה הוא הבין שמשהו לא תקין וירד אתי אלינו.

אחר כך אני זוכרת עצמי במינזר,באולם גדול עם המון ילדים.אחד מתחיל לבכות אז כולם בוכים וגם אני. כו.נזירות יפות עם פרפר ענק מבד לבן על הראש,מאכילות אותי בחיוך, דייסה טעימה.אני לא רוצה לאכול,"את אמא,את אבא",זוהי המנטרה שלי אז.

אני מדלגת על קטעים חשובים ומגיעה להיותי כבר בת חמש.אבא חזר עם תחבושת גדולה על היד  ומחבק אותי ואני מאושרת הכי בעולם.אבל "מה עם אאידה?" אני שואלת

אבא עונה שהיא בבית חולים עם דלקת ראות.אני מאושרת עם אבא אבל"את אאידה,את אמא"אני ממלמלת בלי הפסק ואז אבא לוקח אותי לחצר אחת ויש שם בור ואנשים עומדים עם ארון ואומרים את שמה של אאידה ואני אולי בפעם הראשונה נבהלת ממשהו לא ברור לי .עוזבת את היד של אבא ובורחת החוצה.אבא רץ אחרי רק ביציאה מהחצר הוא מצליח לתפוס לי את היד ואומר לי בשקט"אאידה מתה"אני לא יודעת מה זה"מתה"אבל מבינה שזהו.היא לא תהיה.   אז אני נירגעת כי היד של אבא כל כך טובה ואני לא יודעת את המילה "אהבה"אבל אני מרגישה עטופה בנעימות של אבא שאוהב אותי,מין ביטחון כזה איתו,אבא שלי,הוא איתי.





הערה לקוראים-יש הרבה מה לספר.בגיל ;14 נודע לי שזה לא היה באמת אבא שלי הביולוגי ואאידה לא היתה אמי.אבל עד עכשיו,כשמזמן הם כבר בשמים,אני עדיין אוהבת אותם

תגובה לסיפור של טובה פריש.



"תהפוכות הגורל".  מציע ככותרת לסיפור.

"רוצה את אבא,רוצה את אאידה". מבקשת הילדה הקטנה. הם היו כל עולמה...

"יום אחד דפיקות על דלת הכניסה שלנו. הולכות ומתגברות. אבא פתח וניכנסו שני זוגות מגפיים,".



סיפור ילדות מטלטל...  מרגש...  כמה טוב, טובה היקרה שהגעת עד הלום, את איתנו עם חבריך לכתיבה.

בריאות שמחה ואריכות ימים בטוב. לך ויקיריך. (חיבוק חם).

​

 

זוג נעליים.  אפרת דגן.



"אמי שילמה לזבן ( עבור הנעליים) וחזרנו הבייתה ולבי שמח עד גדות".

כמה אושר מרגישים ילדים כאשר הורים מגשימים משאלותיהם, במיוחד כאשר המצב הכלכלי בבית לא קל.

ואיזו אכזבה הילדה הרגישה כאשר הנעל החלה להכאיב...

בריאות ושמחה אפרת דגן, לך ובני ביתך.



 

בזמנו ,  היו נוהגים  לטפל בתופעות של  צינון , נזלת , התקררות  , שפעת .. בכוסות רוח!  [אגב,  זה חוזר גם היום].

והסיפור שהיה כך היה:   סבתי  [אם  אבי]  התגוררה עמנו. באותה דירה.  היה לה חדר משלה.  יום אחד,  אני  בת  5 בערך .. ראיתי  שאבי  ניגש   עם  מספר  כוסיות  זכוכוית כאלה...  לחדרה. . היא  היתה מאד מצוננת,  משתעלת.. וכאובה.. וכנראה בקשה שיעשה  לה "כוסות רוח".  או.קיי.  אני  אני רואה אותו  נגש  לחדרה..   ובנוסף  על הכוסות , בידו  גם  בקבוק  כהל , [ספירט ]  +   מצת .. [לחיטוי הכוסות .. ויצירת ואקום ...  ואז אני  שומעת  , מעבר  לדלת,  חצי פתוחה. . שהיא מאד בוכה  ונאנחת!   כמו  כן , באוויר  חשתי  בריח  הכהל ..  והעשן  שעלה. . מהדלקת  האש..  ואני  לגמרי  מבועתת:  הנה  הוא  הולך לשרוף אותה!   מצומררת  כולי. . . מפוחדת  ומאד מבוהלת   רצתי  לחדרי ..  רועדת .. בלי  שאף  אחד , אי  פעם,  עד היום ,  זכה  להסביר לילדה  הזו .. מה  בעצם  מתרחש  שם ?   ..    תבורכו.    בהצלחה !  

 

כוסות רוח.  מנד. 

ילדה קטנה מבועתת מן המחשבה הנוראה, על אביה העומד לבצע מעשה נורא. 

הנחמה היחידה, מגיעה כאשר הילדה נוכחת אחר כך שאביה התכוון לעשות מעשה טוב, לעזור לאימו החולה, והחיים חוזרים למסלולם.



סיפור יפה. 

המשך כתיבה מהנה. מנד היקרה.  (חיוך). 

זהו סיפור שעוד לאסיפרתי וניזכרתי בזכות סיפור הנעליים שסופר לפני..אגב,יש מקום אחר שאפשר לשלוח לשם סיפורי ילדות?

נעלי מוקסינים.

במושבה מגדיאל היו רק שתי חנויות אחת של נעליים והשנייה-המכלת.מדי פעם,כשהייתי עוברת ליד חנות הנעליים,צדו עיני זוג נעלי מוקסינים ,כמו תפורות ביד על ידי אינדיאנים.דימיתי כמה רך ונעים להיכנס לתוך העור שלהן.כבר הייתי בת16.אמא(דודתי שנישאה עוד בחו"ל לאבי)עמדה ללכת לישון,אבל לפני זה הגישה לי סכום כסף ואמרה שהגיעה העת שאני יכולה כבר לקנות לי נעליים בעצמי.

עד עכשיו אף פעם לא חשבתי שאני זקוקה לדבר מה,מלבד מילה טובה חיבוק שאת אלה אף פעם לא קיבלתי ממנה,אלא רק גידופים והשפלות(כינויים של כל מיני בעלי חיים כמו עז,אווזה טיפשה ועוד)והנה היא מגישה לי כסף שאקנה לי נעליים בעצמי.איזו תחושה של גאווה ועצמאות חשתי ובאותו הרגע מייד ניזכרתי במוקסינים שראיתי בחלון הראווה.מדדתי אותם והיו בדיוק כפי שדימיינתי.שילמתי ונישאר לי עוד די הרבה עודף

בבואי הביתה אמא כבר ערה,שאלה אותי מה קניתי.ראשית היגשתי לה את העודף והראתי לה את נעלי המוקסין.

בראותה את הנעליים החלה לצעוק כאילו רצחו את האדם היקר לה ביותר והחלו כינויי  הגנאי וההשפלות כבר הייתי בת 16.זה שנה שנתתי שעורים באנגלית תמורת כסף לכתות נמוכות יותר.ניכנסתי לחדרי  וסגרתי את הדלת.הירגשתי כמו אותו הסוס ה שפיתאום הצליפו בו והוא מתחיל לדהור.הוצאתי את הכסף מהמגרה,והיא צועקת שאפתח את הדלת ואילו אני שומעת ,שמה כיסא ליד שולחן הכתיבה הסמוך לחלון וקפצתי החוצה בעודי רואה את החור שפערה בדלת מהבעיטה שלה.

בשנה שעברה היינו במישמר לאומי בעין חרוד החלטתי ,כמו מוכת אמוק,שלשם אגיע.עין חרוד היתה רחוקה ממגדיאל מאד.אבל היצלחתי להגיע למזכירות הקיבוץ וביקשתי להישאר לגור בקיבוץ.אני מוכנה לעבוד בכל עבודה.במזכירות ענו לי שאני יכולה להישאר זמנית  עד שיכתבו להורי,כי אסור שילדה בגילי תהיה חברת קיבוץ בלי רשות ההורים.סידרו לי חדר בצריף,נתנו לי בגדים מהמחסן,הייתי מאושרת.שקט.אף אחד לא גוער בי על לא עוול בכפי .

בבקר ישבתי על הפלטה של הטרקטור ונסעתי בחמש בבקר לעבוד בשדה לקטוף ירקות ונהנתי.צהריים וערב אכלתי בחדר האוכל המשותף והיה לי ניפלא,עד שהגיע המכתב מאבא שלי האהוב,בו הוא כותב לי שלא יתנגד שאהיה חברת קיבוץ,אבל קודם עלי לסיים את בחינות הבגרות.שאשוב הביתה ואף אחד לא יאמר מילה.

חזרתי.באמת היא לא אמרה דבר .כמובן שגם אני לא.אפילו לא במבט.

למושבה הגיעה אז להקת גמדים(אנשים נמוכים מאד.לא דימיון)והם ערכו הצגד.אבא קנה לי כרטיס להצגה.וכמעט שכחתי מאותו המיקרה.את המוקסינים לא מצאתי אחרי זה.גם לא חשבתי עליהם עד שניזכרתי היום בסיפור

קראתי את הסיפורים,

טובה, סיפורייך מעניינים. את מלאה וגדושה בהם. 

גם לך אפרת סיפור נעליים מעניין.

ולך מנד66 - סיפור כוסות רוח שהעלה זכרונות.

נראה שערבה הציעה שאת הסיפורים נעלה בבלוג בכותרת: ''אתגר סיפור ילדות'', 

וכך אעשה בסיפור הקטן של ילדותי