נעים מאוד, שמי "מסעודה"

נעים מאוד , שמי "מסעודה"
זהו הכינוי שלי בכיתה ה' ו ו', הילדים מכנים אותי מסעודה. אני שומעת את השם הזה נאמר לעברי יותר מאשר את שמי האמיתי. שנאתי את שמי האמיתי, ששכח לשרת אותי, אין בו שימוש, מונח כאותיות שאני לא חשה חיבור לשם זה, נהפוכו, חשה שנאה וניכור לשם.
אני חיה בשכונה יוקרתית בצפון תל אביב ולומדת בבית ספר היחידי שאוסף את כל התלמידים של השכונה לתוכו. בית ספר בעל מבנה חדש, אני במחזור המסיים שנה שנייה את כיתת הדגל – כיתה ו'.
כמו בכל בוקר, אני מתעוררת ואיך שאני פוקחת את עיני, השיח עם עצמי מתחיל, השיח הנמצא שם - במרווח ביני לבין עצמי . אם לא היה לי שיח זה, הייתי כבר משתגעת מחוסר החשק המוחלט ללכת היום שוב, לבית הספר.
אני מתעוררת עם הגוף שזז, רוחץ פנים, מתלבש, אוכל, לוקח את תיק בית הספר, פוסע צעד אחר צעד ואני, איננה, נעלמתי ונאלמתי, המציאות ומה שהיא מביאה עמה, גדולה עלי, לא יודעת מה עוד ניתן לעשות כדי לשבור את החוויה היומיומית שלי בכיתה עם "החברים" לכיתה, לא יודעת מה ילד יום ומה היום, יביא עמו.
למרות הכאב ותחושת ההבלגה מהפגיעה החוזרת על עצמה, כבר שנים שאני מתמודדת עם סוג של גזענות התנהגותית שילדים המציאו ויצרו נגדי, המעניק לי טעם של תחושת דחייה, המלווה בלעג כשהפכתי למושא הצחוק ואמירות מתעללות כך סתם ללא סיבה או שנובע משעמום או הרגל או כוח קבוצתי המזין את עצמו ושיוצר מובדלות ברורה ביני "לבינם"..כבר התרגלתי שהמצב בכיתה בא לידי ביטוי גם בכך שלא מזמינים אותי לימי הולדת, גם לא למסיבות או לפעילויות ומשחקים אחר הצהריים, אין לי חברות ואף לא חברה, כולם מושפעים מבליל הטרוף שנוצר לכווני. כך אני מתחילה את היום שלי כיום "רגיל" כתלמידת כיתה ו'.
אני מגיעה עם הגוף לבית הספר ובכל הכוח שנותר לי, אני מרכזת את כל מאמצי, לעבר ספירת השניות שרק יעבירו את עצמם ושרק היום יעבור בשלום, הראש שלי ממש לא בלימודים, אלא בהישרדות לעבור את היום.
אני מוצאת את עצמי משתפת את אמא בחוויות הקשות שאני עוברת מצד התלמידים לכיתתי, החוויות שקורות כל יום לאורך כל שנת הלימודים והיה נדמה לי, שזו לא פעם ראשונה שאני ממררת בבכי בפני אמי, תחושה שזה מצב מוכר ובוכה את תחושת אוזלת היד וחוסר האונים שלי.
אמא, ממשיכה את עיסוקה במטבח ומקשיבה לדברי, שומעת את סבלי, מנסה לעזור במילות עידוד ולתת עיצות, כמו עסוקה בניקיון המטבח ובמחשבותיה ויחד עם זאת, לא יודעת כבר איך לעזור לי עם הקשיים שלי.
זה קרה באחד הימים, שכבר לא יכולתי לסבול שכל הכיתה משפילה אותי . בהפסקה, אני לא מפסיקה לבכות כשאני שומעת שלועגים לי,צוחקים עליי ולא מרפים וכשאני נשברת ובוכה, הם מכנים אותי בשם נוסף - "בכיינית".
באותו היום, אני אוספת את שארית כוחותי ואת המחאה הפנימית שמתגבשת לה כבר זמן מה ושאינה מוכנה להמשיך להשתתף במשחק הרע הזה המופנה לעברי. אני מבקשת מאמא שנפנה למורה ונעדכן אותה במה שקרה הבוקר בהפסקה הגדולה. אמא מהנהנת בראשה ואומרת "אשוחח עם המחנכת ואקבע פגישה".
אנחנו נכנסות אחר הצהריים לבית הספר, עולות במדרגות לקומה השנייה. אני שומעת את הדהוד הנקישות של נעלי אמי ושלי כשאנו צועדות בשתיקה לאורך המזדרון לכיוון הכיתה האחרונה שבקומה זו.- כיתה ו-2 .
אמא ואני מגיעות לשוחח עם המורה נאוה על המצב שנוצר בכיתה ועל המקרה הקשה שחוויתי הבוקר בהפסקה. אני נכנסת לכיתה מלאת שולחנות וכיסאות, כיתה שאני לא רוצה לשהות בה, שונאת אותה שכך היא מוכנה להכיל בין כתליה רוע ללא רחמים, מתבוננת בקירות וחושבת "לו היה להם פה, מה הן היו מספרות?".
ישובה על כיסא סמוך לשולחנ המורה, המורה נאוה - המחנכת שלי.
נאוה, אישה בשנות הארבעים לחייה, עם שיער חלק מעט גולש אחרי כתפיה, האוזן מבצבצת בין שערותיה ופוני מעטר את ראשה. משהו מעט גברי במראה שלה. יושבת מולינו, ושואלת "למה ביקשתם שיחה דחופה?".
המחנכת שלי, מקשיבה לחוויה שעברתי הבוקר, אני מספרת את התחושות שלי כשאני בוכה ומתארת לה שכל הכיתה השתתפה צחקה, לעגה וירדה עלי, כולם יחד! ושזו לא פעם ראשונה שהם עושים זאת וקוראים מסעודה ולא בשמי וההשפלה הזו חוזרת על עצמו יום,יום. אמא, ממשיכה אותי וכמו משתדלת לסייע לי בכל מה שהיא יכולה ומבינה ושתינו, יושבות בצפייה דרוכה שהמורה נאוה תעזור ותעשה צדק בעניין, סוף, סוף זה יטופל ואני בתקווה, שזה ירתיע את ילדי הכיתה, מלהמשיך ולהתעלל בי בצורה הזו.
המורה נאוה אומרת "זה לא בסדר" ומפנה את שאלתה אליי, "מי עשה זאת?" ואני, פוחדת לומר, פוחדת פחד מוות לומר שמות כדי לא ליצור עוד התנגדות אליי ולצעד האמיץ שאני עושה כרגע בכך שאני פונה עם אמא למחנכת וחושפת את התעללות הכיתה. כשהמורה נאוה שואלת את אותי את השאלה, באותה הנשימה, אני שומעת את המורה ממשיכה לדבר המון , כמו תחושה כאילו שהיא מנסה להקהות את החוויה על ידי מילים, אוסף של מילים ועוד מילים שאינן אומרות דבר!
לאחר שפסקה ואמרה "זה לא בסדר" ולאחר מונולוג ארוך,שאינו קשור למצב שאני נמצאת בו, הסכימה לטפל בכך ואף הבטיחה שתטפל בחוויה שעברתי ותעזור לי.
לקראת סיום המפגש, המורה נאוה מוצאת לנכון לשתף אותנו, כמה ביתה טלי, הלומדת בכיתה המקבילה – ו-1 היא מוכשרת, מצליחה ואהובה וממשיכה לתאר, מתפארת ומחייכת כשהיא מספרת על טלי שלה. עוברת בי הרגשה ששכחה שהיא כרגע בכובע המורה וכמו משהו צעק מתוכי ללא קול "אבל אנחנו כאן בשבילי! "את שומעת אותי?! הרגע סוף, סוף היה לי את האומץ לשתף אותך בסיוט הכי גדול שלי" אני עדין ישובה מולה ולא מצליחה לחוות הקלה מהשיחה, עדיין המועקה והדאגה, עמי.
חשתי תחושה פנימית שהמחנכת לא באמת שם עבורי וכשיצאנו מהכיתה, עדיין הרגשתי לא טוב בתוכי ויחד עם זאת, הכרחתי את עצמי לזכור שהיא אמרה שזה לא בסדר והבטיחה לטפל, זהו! זה מה שיהיה! נאוה תטפל בכך!!!
יום למחרת, אני מגיעה לכיתה, חשה מתח ופחד. אף אחד לא יודע שהעזתי להתלונן. מחשבות רבות מעסיקות אותי ללא הפסקה. "מה יהיה כשהמורה נאוה תטפל בכך? האם יאשימו אותי? האם ימשיכו או יפסיקו את ההתנהגות שלהם אלי? האם כל העניין ירגע?" לא ממש ידעתי לענות על שאלות אילו ויותר מכך, לא ידעתי, איך המורה שלי מתכוונת לטפל במצב שנוצר לעברי.
שוב, אני מכריחה את עצמי להירגע ולסמוך עליה. בשיח עם עצמי , אני מנסה להרגיע אותי ואומרת "היא המורה שלך, עכשיו היא תגן עליך ותעזור לך לשים לזה סוף וזהו!".
עדיין אני מרגישה שמשהו מכררסם בתוכי, הפחד והמתח גם צפים ואני, בוחרת להקשיב להידהוד קולה של המורה, מהמפגש שלנו אתמול אחר הצהריים, אני בוחרת להאמין לדבריה, "אני תטפל בכך", היא יודעת לעשות זאת, היא המחנכת שלי והרגשות שלי, הם שמשקרים לי כרגע, המורה נאוה תעזור לי, זהו, הכל נפתח.
הצלצול מודיע על תחילת יום הלימודים. אני יושבת בשורה השלישית, שולחן לפני הסוף. המורה נאוה מגיעה עמוסת דפים וספרים, מגיעה במהירות, מתארגנת ועדיין לא הרימה את מבטה לעברינו. אנחנו כבר ישובים ומחכים למוצא פיה.
היא נראית עסוקה, לא נוכחת. מנסה לסדר במהירות את הדפים והספרים, מרגיש לי שהיא כמו פזורה במחשבותיה, חפציה ואף שיערה המעט פרוע,מסגיר את הפיזור.
"בוקר טוב תלמידים יקרים"
"בוקר טוב המורה נאוה"
"אירית?"
לבי החל לפעום בחוזקה למשמע שמי. היא קראה בשמי? אני מגלגלת זאת שוב בראשי, לבי כמעט יוצא מהמקום. אני בשיח מטורף עם עצמי "זה לא קורה לי, נכון?" "היא קוראת בשמי?" השם שאני לא מסוגלת לשמוע את הצליל של שמי, הקונוטציה של שמי מקשרת אותי לתחושת הפחד. אני מנסה להדחיק את צלילי ההברות מהן שמי מורכב , התחשות אילו צפות בזמן שקולה של המורה מהדהד שוב את שמי ברחבי הכיתה. אני נחבאת אל הכיסא, לא מצליחה להתרומם במהירות, לא מצליחה להוציא הגה מפי.
"גשי בבקשה לכאן" המורה נאוה מצביעה לעבר שולחנה ומבקשת שאעמוד מול הכיתה.
בקשתה גורמת לי לחוסר ברירה , זה הגורם לי לקום מהכיסא ולפסוע. אני הולכת הליכה טכנית, כמו מכונה אוטומטית משובחת וצייטנית הממלאה כרגע הוראה גופנית בלתי מחוברת למי שאני,לתחושותי ולרצוני.
סערת הרגשות המתחוללת בתוכי, מרגישה לי שייכת אך אינה שייכת לבקשתה של המורה, מתחולל בתוכי ניתוק מוחלט!
אני חיה באותו הרגע בתוך גופים רגשיים,מנטלים,פיסיים,רוחניים, שאין קשר בינהם והם כאן במלוא עוצמתם. אני לא מוצאת מנוחה ללב הפועם, לפחד המשתולל, לזעקה האילמת שבתוכי הרותחת כמו לבה.
"אירית הגיעה אליי אתמול עם אמא והתלוננה שעברה חוויה קשה אתמול בכיתה"
אני עומדת מקופלת מול הכיתה, עוד שנייה מתעלפת ומנסה להחזיק בשרוולי חולצתי, ממוללת את קצה השרוולים ולא מאמינה למצב שנוצר.
האם זה אמיתי? האם אני, "מסעודה", עומדת מול הכיתה באופן פיסי? האם העזתי להתלונן בפני המורה על מה שקורה כבר שנים? אני חשה מקופלת ולא איתנה, מבינה שאין לי לאן להישען, אני מנותקת, לא מצליחה להתחבר למעמד הזה מרוב השפעתו וכאבו בי.
אני "רואה" את הלך הרוח בכיתה ורוצה לקבור את עצמי. הכל חולף בשניות והמורה נאוה ממשיכה לפנות אליי
"אירית, אני רוצה שתאמרי לי, כאן לפני כל הכיתה, מי עשה זאת והשתתף בהשפלה?"
אני לא מאמינה! המורה נאוה שואלת אותי, מול כיתה דוממת של שלושים ילדים? הרי אני לא כאן באמת, לא מסוגלת! זה הצל שלי שעומד, הוא הגיע עימי והרי הוא רק צל ומשקף את הרגשתי, הוא לא באמת יכול לענות לה.
"אלוהים, תיקח אותי , אני לא מצליחה לעמוד בגודל העומס הרגשי שנחת עליי בפיתאומיות!" למען השם, היא הבטיחה שתעזור לי ! !!
אני עומדת, שותקת ולא פוצה פה. אני חווה השפלה נוספת ויודעת שאשלם עליה. המורה נאוה, לא באמת עוזרת לי ! היא לא רואה זאת?!
ושוב שאלה אותי "אירית, אני רוצה שתאמרי לי מי מהילדים התנהגו והשתתפו בהשפלתך אתמול ?"
כל שאלה כזו, מעלה את ההשפלה ובאותה נשימה, קוברת אותה עמוק בתוכי. אני חווה זאת בבת אחת,! בזמן אמת,! מול הכיתה ועם המחנכת שחשבתי שתעזור לי ותטפל בכך באופן יותר אישי ורגיש.המעניק לי כוח. אני מבינה שזה לעולם לא יקרה, הגולל נסגר! נגזר גזר דין מוות לכל עזרה שתושיע אותי ותעזור לי להתרומם ולעשות צדק!
לאחר שתיקה ארוכה, אני פורצת בבכי עז מול הכיתה. עומדת ערומה, חשה את גודל הכאב עד שיתוק הנשמה והבכי ממאן לעצור. אני צועקת לתוכי "די! תפסיקי לבכות! תעצרי זאת! כך הם רוצים לראות אותך!" אני לא מצליחה לשלוט על הדמעות הפורצות וממאנות לעצור, הן כמו לא מקשיבות לי, יוצאות כמו שכר שנפרץ ומאבד שליטה מתוך כאב זועק מתוכי, כך למדתי לכאוב, בבכי נראה ומאוד שותק ומשתק .
אני שונאת את הדמעות! שונאת את חווית הכאב המפלח בי ועושה בי כרצונו. אני, עומדת מול הכיתה והכיתה מולי ואם חשבתי שאקבל כוח מהמורה כשפניתי אליה, אני חווה היחלשות, נגמר כל סיכוי לצוף מעל אוקינוס החיים. אני בלי גלגל הצלה מעולם המבוגרים שסביבי, נכנעת מתוך עיני המציאות שאני חווה, מרגישה שאני מוותרת מחוסר ברירה וידיעה, לפיתרונות נוספים. אני מאפשרת לעצמי לצלול ולטבוע.
המורה נאוה, שולחת אותי למקומי ובזה תם הטיפול שהיה נדמה לי, כבקשת עזרה לגאול אותי מהסבל, לשבור את אי הצדק שהפר את האיזון בחיי ברמה היומיומית כבר שנים, נכשלתי במערכה האחרונה. ממשיכה לדמם מכאב המבטים הנשלחים לעברי, מקשר השתיקה שחלף לו בין כולם ולאף אחד לא היה האומץ לעמוד ולספר, כולם הפכו באותו הרגע שוב לשותפים לפשע, וזה כלל גם אותי.
אני חוזרת לשבת בהכנעה, מבויישת וכועסת על עצמי שאני שוב בוכה, שונאת את עצמי על הבכי שנתפס אצל ילדי הכיתה ועכשיו גם אצלי,כחולשה שאני מפגינה וכל צעד שצעדתי לכיוון המקום בו ישבתי, קובר אותי יותר עמוק. גופי יושב ואני, איננה, הנשימה והנשמה, כבר לא שם.
לרגע נראה לי מיותר להמשיך ולכתוב שבהמשך,הילדים צלבו אותי באותו יום בלינץ' בדמות, התרסה, לגלוג, צחוק ,התעמרות ונדמה היה לי, שהם חווים הקלה דרך ערס התכוונותם והרוע שעולה וגואה, רוע פראי, ללא רסן! כאש ההמתפשטת ומכלה כל חלקה טובה ותקווה, אש ששורפת, כואבת ואין בה טיפת אמפטיה או רחמים למצוקתי.
כך אני ממשיכה כאילו לחיות, כאילו ללמוד, כאילו להתעורר בבוקר, כאילו ללכת לבית הספר ושום דבר הוא לא באמת ואינו אמיתי. אני חיה בתוך סרט וזה לא אני. אף אחד לא מכיר אותי באמת, אני חיה עם עצמי בתוך לבדות,ללא שייכות,תלושה הרגיש לי כמו מסטיק שנדבק ואינו יוצא ועלי להשלים, שאלה הם חיי! ואני לא יודעת משהו אחר.
בתום שנת הלימודים, מאוד שמחתי שאני עולה לחטיבת הביניים, מאוד שמחתי ונשמתי לרווחה. כל הקלפים מתערבבים להם מחדש. כבר לא רק אותם ילדים בכיתה אחת, החיים מפזרים את הכוח שהתלמידים שיצרו על גבי. כוח החיים, מביא לי הזדמנות נוספת לחוות חוויה אחרת בכיתה. נגמר הסיוט בעולמי הפיסי והוא נשאר עמוק חרוט ומצולק, על גופי ועל לוח לבי העמוס והמדמם. שם, הכל נקבר !. לא עוד!
היום, אני יושבת ומתחילה לשתף בכתיבתי, אחד הסיפורים העמוקים והחרוטים שניהלו את חיי הצעירים יותר, ובמשך שנים. אותה "מסעודה" שלא הצליחה לעמוד לבד מול ההשפלות, ההתעללויות המתמשכות והרוע, כן, זו אותה אחת - "היא" ו"אני" ובהוצאת סיפור זה, זו הזדמנות עבורי לכתוב לה :
"מסעודה יקרה שלי, אני אוהבת אותך ולרגע לא שכחתי אותך! היום אני מקווה שנחלים יחד, שנתחבר ונבריא יחד. שיחד נקום ונבטא בקול רם ובפני כל העולם, את מי שאת ואת היופי שבך. את הילדה האמיצה שמצאה את הדרך להגן על עצמה גם כשאיבדת את זהותך ואולי, האומץ שלך לחשוף זאת היום, יביא כוח והשראה לילדים אחרים שחווים גזענות ומובדלות בבית ספרם, לדבר ולזעוק ולא לוותר לעצמם גם כשנדמה שאין מבוגר מאזין להם ותומך..
אני מוקירה אותך, גאה בך ואוהבת אותך כל כך!
באהבה והערכה רבה אלייך - אירית ,אני.
אירית היקרה. קראתי, כאב לי. סיפורך בעיני הוכחה, בסוף הדרך, את יצאת מנצחת את המערכת הרופסת שמשלימה עם תופעות שליליות, אותן תיארת בסיפור, ולא מקיאה אותן מקרבה.
ביהדות מרוקו, הורים רבים בחרו לתת לתינוקת שלהם, את השם 'מסעודה' שפרושו - מבורכת -
היי ברוכה אירית היקרה.
בריאות שמחה ואריכות ימים בטוב. (פרח).
מסעודה היא מאושרה אז לא ברור איך רצו הילדים לעשות אותך מאושרת. . קשה לשפוט ילדים כאשר הם מנסים להראות את כוחם או אולי לחפות על חולשתם מול נערה רגישה שאינה יכולה לעמוד בהשפלה. . אם הצלחת להשלים עם מסעודה משמע שהתגברת על החולשה ואף אחד לא העז מאוחר יותר להשפיל שוב את מסעודה. . רגישות היא חולשה וילדים יודעים לנצל אותה. קשה להאמין שהם היו נוהגים כך כלפי מי שהיה מגיב אחרת. יתכן אפילו שהתמונה שציירת היא תמונה שניראתה כך בעינייך אולם לא בילדי הכיתה המקניטים. . בכל אופן הדמות של מסעודה יצרה סיפור יפה ומרגש .
ילדה בכתה ו', אינה יכולה להבין את הסיבות כמו "מראים את כוחם--כדי לחפות על חולשתם."..,וכו'...
וגם המערכת כנראה, לא מוכנה ולא יודעת להתמודד. .. (מה לומדים בסמינרים?!!) אבל נכון, יש לנו מורים רבים, מצויינים היודעים את מלאכתם ונותנים את-כל-כולם לעזור ולחנך את תלמידיהם גם בלימודים וגם בחייהם בין חבריהם לכתה...
והלואי וירבו כמוהם!!
אירית היקרה---כאבתי איתך את כאב הילדה הסובלת, העלאת הדברים על הכתב--- אכן עוזרת,
והראיה לכך-- סיכום הכתבה הראוי לשבח!!!
מעליזה
אירית, קבלי חיבוק חזק, ולחיצת יד אמיצה.
אני מקווה מאד שמצאת בחייך הבוגרים ידידות ואהבה, ושיחסים אלו סייעו ומסייעים לך להתמודד עם זכרון הרוע המטומטם, העצום, שהופנה לעברך.
הסיפור מכיל דרמה, הסיפור נותן מקום למשחק רב הבעות. אני מקווה שהסרט יהיה מצוין ומשפיע.
ולאירית מחטיבת-הביניים! שלום! רב!
כתבת ברגישות רבה! ואני מאד מבינה את מה שחווית בבית-ספרך! ביסודי!
כי, גם הבת שלי חוותה אותו דבר רק בתיכון! היתה ממש שקופה! לא ראו אותה! רק הציקו לה השכם וערב! וברור שהיא לא הלשינה וסיפרה למחנכת את שמות המתעללים\ות מהפחד! בדיוק כמוך! דאז! מאד בכתה סבלה! ולא הבינה ושאלה אותי ואת עצמה למה?הרי היא ילדה טובה, מחונכת, תלמידה מצטיינת וציירת מחוננת! היום תודה! לאל! הכל מאחוריה עבר! נגמר! חזרה להיות היא חזרה לצחוק! ולא רק לבכות! ילדים הם מאד רעים! קטנים וגם יותר גדולים! מי ששותק! ולא מחזיר מילולית! סופג הכי הרבה! מקווה שכיום התגברת על השנים הרעות! שעברת ואת מאושרת! וטוב לך!
את מעבירה לקורא את מה שעברת במדוייק! וברגישות רבה! מאחלת לך המון! אושר! והצלחה!
אירית היקרה!