זכרונות מימי ילדותי בירושלים בחודש הסליחות

ובבוא אלול אלינו ריח סתו עלה
והתחלנו את שירנו מהתחלה...............

השיר הזה מתנגן בלבי כאשר מגיע אלול, חודש הסליחות, וגל של נוסטלגיה שוטף את לבי , מחזיר אותי לאותם ימים מאושרים, קלי לב ועליזים, של ילדותי היפה , ואל חבורת הפוחזים שהיינו, יושבים ולואטים לנו סודי סודות , ואבי ניגש לו וחיוך ק
ל מתגנב לשפתיו והוא שואל: "נו מה אתם שוב זוממים פרחחים שכמותכם", אבל החיוך המופלא ההוא מאחרי המלים אומר: "תהנו ילדים כל עוד אתם יכולים"
חבורה שכזאת היינו, כמו אותן חבורות עליהן קראתי שוב ושוב בספרי ילדותי הקסומים.

בשכונת הבוכרים שבירושלים, שכונת ילדותי המופלאה, זוכרת אני את חודש הסליחות ברטט לב. באשמורת האחרונה של הלילה, היה יוצא השמש הקשיש של בית הכנסת חג'י אדוניה, בידו עששית בוערת, ובנאמנות אין קץ היה עובר מבית לבית , וקורא : סליחותתתתתתתת סליחותתתתתתת, ותחינת המלה הזאת הסתירה בתוכה מלים רבות הוי אומר: קומו יהודים לעבודת הבורא, בואו לבית הכנסת התפללו לריבון עולם שיסלח לנו על חטאותינו ויביא עלינו שנה טובה ומאושרת.

וכך, צללי אדם היו מגיחים לחשיכה מתוך הבתים הנמים, הולכים ובאים לבית הכנסת . ואנחנו, הילדים, היינו מתעוררים לקול השמש, קמים ממיטותינו, ויוצאים דרך החלון נמשכים בחוט של חסד ורחמים לשמוע את תפילות הסליחות. טוב, לא רק זה. גם ההרפתקאה היה לה יד בדבר

לימים ספרה לי אמי הטובה והיפה : נו, דליה, באמתתתתת האם לרגע את חושבת שלא ידענו שאתם מתגנבים ויוצאים מהבית? ראינו גם ראינו. אבל חשבנו כמה זה יוסיף לנפשכם יופי וחן ואהבת הבריאה. ועל כך אני מודה לה עד היום

בהגיענו לבית הכנסת כבר נשמעו באוזנינו התפילות עם הניגונים וכוונת המכוון של המתפללים השרים בקולי קולות כאילו רצו להרעיד שמים וארץ לקול תחינתם.
"אדון הסליחות, בוחן לבבות, גומל חסדות, דובר צדקות, חטאנו לפניך רחם עלינו..."
מאד הרגיז אותי שהבנים יכלו להיכנס לתוך בית התפילה, ואילו אנו, הבנות היינו צריכות לעלות למעלה לעזרת הנשים, ולהביט מבעד לחרכים אל המתפללים. אבל הגמול הנפלא הזה, של ניגוני התפילות שנדמה היה שכמו גוילי אש הן מתעופפות לשמי האלוהים מנסות לחדור ולהביא תקוה ושלום על עם ישראל, חיפה על הרוגז הקל שאחז בי .

עוד אופף אותי הריח הדק של המאפים אותן היו מכינות הנשים הקשישות, להשביע את לב המתפללים, ויותר מכל ריח עצי הלימון המבושמים (עד היום הזה יש לי משיכה לריח הלימון, ובגלל זה יש לי בחצרי עץ לימון שמשמח את לבי).

כאשר הסתיימו הסליחות, פנו ויצאו המתפללים מבית הכנסת, ואני זוכרת כמה אהבתי לראות את הגברים יוצאים והטליתות עדיין מכסות את ראשם, היה נדמה לי שיש זוהר מיוחד מעליהם .

ואנו הילדים, על אף שידענו שעוד מעט ויתחיל יום חדש, ובית הספר מחכה לנו, היינו בחבורתנו הקטנה הולכים לרחוב כרם אברהם שם היתה תנובה ממוקמת,
כדי חלב גדולים עמדו מחוץ לבנין חיכו למובילים שיובילו את החלב לבתי האנשים, ואנחנו פרחחים קטנים, שרק לפני דקה ישבנו לנו בקדושה ושמחה לשמוע תפילות סליחות על חטאים, שתינו חלב שטעמו האלוהי עדיין נמצא על שפתי, ואין בינו ובין החלב היום שום דמיון, ושום רגשי אשמה לא עלו על לבנו על כך שבעצם גנבנו חלב מתנובה . צוחקתתתתתתתת

זה ספור הסליחות של ילדותי היפה בירושלים שלי .

דליה