תמר אשת ער, אשה אמיצה
תמר אשה אמיצה
לפני שנאפיין את תמר ואת המעשה שעשתה נברר את הצד המשפטי של מעשיהם של יהודה ותמר. נבדוק את את העניין מהצד המשפטי שלו, באמצעות המושגים "ייבום" ו"אשה קטלנית".
ייבום
כבר במקרא, כאשר אדם נשוי מת בלי להשאיר אחריו צאצאים, אחיו מצווה לייבם את אשתו, כלומר לשאת אותה באמצעות ביאה. מקורה של המצווה בספר דברים"כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה". המצווה מנומקת בחובת האח "להקים שם לאחיו" על ידי העמדת צאצאים מאשתו. יש מפרשים שמקיימים "הקמת שם" על ידי קריאת שם הנולד אחר שמו של המת, ויש סוברים שיש לכנותו בתור בנו של האח המת ולא בנו של האח החי[4]. לפי הכתוב ״לא תהיה אשת המת החוצה״ יש מנמקים כי המבטל הקמת שם לאחיו המת גם עובר על לאו[5].
ייבום הוא המקרה היחיד בו מתירה התורה לגבר לקיים יחסי מין עם אשת אחיו (ויקיפדיה).
לא ברור מדין זה האם לאבי הנפטר מותר לייבם את כלתו כפי שעשה יהודה, או שתמר גרמה לו לעשות. מכל מקום ברור שיהודה נהג כנגד החוק המקראי כאשר לא נתן את בנו השלישי לתמר, ושלח אותה לשבת בבית אביה: מצד שני אם כי לא ידוע על חוק "אשה קטלנית" בתקופת המקרא, אלא רק מימי האמוראים, נראה מהטקסט שהיה נוהג ואמונה כזו ויהודה פועל מתוך אמונה כזו: : "וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ (:בראשית פרק לח). אבל מחבר הסיפור אינו מאמין ב"אשה קטלנית" והוא אומר בפרוש כי הבנים של יהודה מתו בגלל חטאיהם: "
וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְקֹוָ֑ק וַיְמִתֵ֖הוּ יְקֹוָֽק:
(ח) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ:
(ט) וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו:
(י) וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָ֖ק אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ " (בראשית ל"ח)
מתוך הדיון הזה עולה כי קשה לפסוק בשאלה האם יהודה נהג כלפי תמר שלא ביושר, קיפח אותה מזכותה לייבום, להקמת זרע ושם לבעלה המת, או שמא נהג כנהוג וכמו אב טוב. קשה לפסוק ולהגיד כי תמר היא הצודקת ויהודה הוא הנבל. ובכל זאת ניתן לומר שיהודה אם לא רצה שבנו השלישי ינשא לתמר, היה צריך לארגן טקס חליצה שישחרר את תמר ממחוייבותה לבנו, ולהשאיר אותה במצב של מין עגינות לא היה הוגן וכנגד החוק המקראי. מתוך הדיון הזה עולה כי מי שנהגה לפי החוק הייתה תמר ומי שנהג בניגוד לחוק המקראי היה יהודה, והוא גם הכיר בכך בסוף הסיפור כאשר הוא אומר: "וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י".
נשאלת השאלה מדוע תמר לא הולכת לבית דין ותובעת חליצה? לדעת יוכי ברנדס (שבע אמהות) החוק הזה המופיע בתורה לא היה קיים בתקופתה של תמר. בנוסף, טוענת ברנדס, לא הייתה בתקופה זו מערכת משפטית חוץ משפחתית, כפי שמוכיח המשך הסיפור, כשהודה מחליט על דעת עצמו להוציא את כלתו להורג.
תמר מתכננת כיצד להשיג את מטרתה – בן שימשיך את השושלת, את הזרע של המשפחה, מטרה נאצלת על-פי המקרא. היא רוקמת תכנית מתוחכמת להשגת זרע ממשפחת בעליה המתים. היא בוחרת ביהודה כתורם הזרע (שלה עדיין ילד):
בראשית פרק לח
וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה:
(יג) וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ:
(יד) וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:
(טו) וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ:
(טז) וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־ לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי:
(יז) וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ:
(יח) וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֘ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ:
(יט) וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ:
(כ) וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ:
(כא) וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה:
תמר ידעה כי יהודה נותר ללא אשה עקב מות אשתו, ולכן הוא טרף קל, כלומר הוא יהיה נכון ללכת לזונה. אכן יהודה התפתה בקלות. תמר ידעה כי היא תצטרך הוכחה שהיא הרתה ממנו, ולא סתם לזנונים (בגלל התרגיל של יהודה היא לא אשה פנויה, אלא מאורשה שחל עליה דין הניאוף שהעונש עליו הוא מוות. לכן היא מתעקשת שהתשלום יהיה חותמו של יהודה ופתילו.
ב"משפט" שיהודה עורך לה היא מתנהגת באצילות, ולא מלבינה את פניו ברבים:
וַיְהִ֣י׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף:
(כה) הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה:
(כו) וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ:
עד כמה מחבר המקרא מזדהה איתה אפשר לראות בכך שהוא ממקם את תמר בין האמהות הקדומות של שושלתו של דוד שיצאה מחלציו של בנה פרץ:
"וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן:
(יט) וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּֽינָדָֽב:
(כ) וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה:
(כא) וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד:
(כב) וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד: (רות פרק ד)
ומסכמת ברנדס את דיונה כך: "העם היהודי חייב את קיומו לאישה, שמרדה בכללים וניפצה מוסכמות [...] עם ישראל חי בזכות תמר". זאת קביעה מעניינת, כי נזכור שהגואל הראשון –משה - של עם ישראל, ניצל גם כן בזכות אשה אמיצה שמרדה בכללים – בת פרעה.
לפני שנאפיין את תמר ואת המעשה שעשתה נברר את הצד המשפטי של מעשיהם של יהודה ותמר. נבדוק את את העניין מהצד המשפטי שלו, באמצעות המושגים "ייבום" ו"אשה קטלנית".
ייבום
כבר במקרא, כאשר אדם נשוי מת בלי להשאיר אחריו צאצאים, אחיו מצווה לייבם את אשתו, כלומר לשאת אותה באמצעות ביאה. מקורה של המצווה בספר דברים"כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה". המצווה מנומקת בחובת האח "להקים שם לאחיו" על ידי העמדת צאצאים מאשתו. יש מפרשים שמקיימים "הקמת שם" על ידי קריאת שם הנולד אחר שמו של המת, ויש סוברים שיש לכנותו בתור בנו של האח המת ולא בנו של האח החי[4]. לפי הכתוב ״לא תהיה אשת המת החוצה״ יש מנמקים כי המבטל הקמת שם לאחיו המת גם עובר על לאו[5].
ייבום הוא המקרה היחיד בו מתירה התורה לגבר לקיים יחסי מין עם אשת אחיו (ויקיפדיה).
לא ברור מדין זה האם לאבי הנפטר מותר לייבם את כלתו כפי שעשה יהודה, או שתמר גרמה לו לעשות. מכל מקום ברור שיהודה נהג כנגד החוק המקראי כאשר לא נתן את בנו השלישי לתמר, ושלח אותה לשבת בבית אביה: מצד שני אם כי לא ידוע על חוק "אשה קטלנית" בתקופת המקרא, אלא רק מימי האמוראים, נראה מהטקסט שהיה נוהג ואמונה כזו ויהודה פועל מתוך אמונה כזו: : "וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ (:בראשית פרק לח). אבל מחבר הסיפור אינו מאמין ב"אשה קטלנית" והוא אומר בפרוש כי הבנים של יהודה מתו בגלל חטאיהם: "
וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְקֹוָ֑ק וַיְמִתֵ֖הוּ יְקֹוָֽק:
(ח) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ:
(ט) וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו:
(י) וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָ֖ק אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ " (בראשית ל"ח)
מתוך הדיון הזה עולה כי קשה לפסוק בשאלה האם יהודה נהג כלפי תמר שלא ביושר, קיפח אותה מזכותה לייבום, להקמת זרע ושם לבעלה המת, או שמא נהג כנהוג וכמו אב טוב. קשה לפסוק ולהגיד כי תמר היא הצודקת ויהודה הוא הנבל. ובכל זאת ניתן לומר שיהודה אם לא רצה שבנו השלישי ינשא לתמר, היה צריך לארגן טקס חליצה שישחרר את תמר ממחוייבותה לבנו, ולהשאיר אותה במצב של מין עגינות לא היה הוגן וכנגד החוק המקראי. מתוך הדיון הזה עולה כי מי שנהגה לפי החוק הייתה תמר ומי שנהג בניגוד לחוק המקראי היה יהודה, והוא גם הכיר בכך בסוף הסיפור כאשר הוא אומר: "וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י".
נשאלת השאלה מדוע תמר לא הולכת לבית דין ותובעת חליצה? לדעת יוכי ברנדס (שבע אמהות) החוק הזה המופיע בתורה לא היה קיים בתקופתה של תמר. בנוסף, טוענת ברנדס, לא הייתה בתקופה זו מערכת משפטית חוץ משפחתית, כפי שמוכיח המשך הסיפור, כשהודה מחליט על דעת עצמו להוציא את כלתו להורג.
תמר מתכננת כיצד להשיג את מטרתה – בן שימשיך את השושלת, את הזרע של המשפחה, מטרה נאצלת על-פי המקרא. היא רוקמת תכנית מתוחכמת להשגת זרע ממשפחת בעליה המתים. היא בוחרת ביהודה כתורם הזרע (שלה עדיין ילד):
בראשית פרק לח
וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה:
(יג) וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ:
(יד) וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:
(טו) וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ:
(טז) וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־ לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי:
(יז) וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ:
(יח) וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֘ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ:
(יט) וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ:
(כ) וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ:
(כא) וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה:
תמר ידעה כי יהודה נותר ללא אשה עקב מות אשתו, ולכן הוא טרף קל, כלומר הוא יהיה נכון ללכת לזונה. אכן יהודה התפתה בקלות. תמר ידעה כי היא תצטרך הוכחה שהיא הרתה ממנו, ולא סתם לזנונים (בגלל התרגיל של יהודה היא לא אשה פנויה, אלא מאורשה שחל עליה דין הניאוף שהעונש עליו הוא מוות. לכן היא מתעקשת שהתשלום יהיה חותמו של יהודה ופתילו.
ב"משפט" שיהודה עורך לה היא מתנהגת באצילות, ולא מלבינה את פניו ברבים:
וַיְהִ֣י׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף:
(כה) הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה:
(כו) וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ:
עד כמה מחבר המקרא מזדהה איתה אפשר לראות בכך שהוא ממקם את תמר בין האמהות הקדומות של שושלתו של דוד שיצאה מחלציו של בנה פרץ:
"וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן:
(יט) וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּֽינָדָֽב:
(כ) וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה:
(כא) וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד:
(כב) וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד: (רות פרק ד)
ומסכמת ברנדס את דיונה כך: "העם היהודי חייב את קיומו לאישה, שמרדה בכללים וניפצה מוסכמות [...] עם ישראל חי בזכות תמר". זאת קביעה מעניינת, כי נזכור שהגואל הראשון –משה - של עם ישראל, ניצל גם כן בזכות אשה אמיצה שמרדה בכללים – בת פרעה.
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
במקביל, יהודה מתגלה כאדם נאור. במיוחד מרגשת אותי האמירה שלו: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית, ל"ח, כ"ו)
(ועל כך בזמנו כתבתי שיר)
יהודה הוא זה שמציל את יוסף, כאשר האחים מתנכלים לו ורוצים להורגו, מציע למכור אותו לישמעאלים, (בראשית ל"ז, כ"ז).
יהודה ערב להחזיר את בנימין, כאשר יעקב מסרב לשלוח את בנימין, (בראשית מ"ג, ט)
יהודה הוא גיבור הפרשה המרגשת "ויגש", כאשר יוסף רוצה להשאיר את בנימין אצלו, והוא מוכן להיות עבד אצל יוסף, (בראשית מ"ד,י"ח- ל"ד).
גם ברכת יעקב ליהודה מצביעה על שבט יהודה המקים את מלכות יהודה על ידי דוד.
קיבלתי שתי תגובות מחברות בבלוג "מוטקה" וברצוני לענות עליהן כאן:
מירה
אכן, תמר מתגלה כאשה אמיצה, נחושה.
במקביל, יהודה מתגלה כאדם נאור. במיוחד מרגשת אותי האמירה שלו: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית, ל"ח, כ"ו)
עליזה
יהודה הנו דמות מאד מרשימה במקרא, הוא לא מתחמק מאחריות מעשיו, הוא שולח גדי מצאנו, על מנת להחזיר את הפקדון שהפקיד אצל תמר, כפי שהבטיח לה.
יהודה הוא זה שמציל את יוסף, כאשר האחים מתנכלים לו ורוצים להורגו, מציע למכור אותו לישמעאלים, (בראשית ל"ז, כ"ז).
יהודה ערב להחזיר את בנימין, כאשר יעקב מסרב לשלוח את בנימין, (בראשית מ"ג, ט)
יהודה הוא גיבור הפרשה המרגשת "ויגש", כאשר יוסף רוצה להשאיר את בנימין אצלו, והוא מוכן להיות עבד אצל יוסף, (בראשית מ"ד,י"ח- ל"ד).
גם ברכת יעקב ליהודה מצביעה על שבט יהודה המקים את מלכות יהודה על ידי דוד.
למגיבות הנכבדות,
א. צריך תמיד לזכור כי את התנ"ך עיצבו ידיים רבות, וכך הדבר גם לגבי ספר בראשית. לכן יכול בהחלט להיות שאת הסיפור על יהודה ותמר כתב מחבר אחד, ואת הסיפורים "היפים" על דמותו של יהודה כתב/ו מחבר/ים אחרים, בזמן מלכותם של מלכים משבט יהודה.
ב.
ג. יהודה יכול להיות איש המעלה בתחומים רבים של החיים, ושוביניסט ביחסו לנשים. כולנו מכירים בזמננו ובמקומותינו לא מעט אנשים שהצטיינו בתחומים רבים, ובנושא היחס לנשים כשלו, וכולנו מכירים את קו ההגנה הזה – לאיש יש זכויות רבות בגלל פועלו הביטחוני והציבורי. קו ההגנה הזה על מעשי נבלה כנגד נשים הפך בלתי מקובל, לשמחתי, בתקופתנו.
ד.
ה. יהודה בסיפור זה, למרות תגובתו האצילה בסוף הסיפור התנהג בצורה מגונה כלפי כלתו. מצד אחד הוא לא נותן לה את בנו, כפי שמחייב החוק, מצד שני הוא לא דאג שתקבל חליצה כמו שמחייב החוק וע"י כך תוכל לבנות מחדש משפחה, ולהוליד ילדים, דבר שבאותה תקופה היה ייעודה וטעם חייה של האשה.
לשלוח אותה להמתין בבית אביה עד אין קץ, הוא מעשה חסר כל רגישות וחוש לצדק. גם פקודתו הנמהרת לשרוף את כלתו, ללא ששמע מה בפיה, הוא מעשה שוביניסטי ואכזרי. לולא תושייתה של תמר הדבר היה יוצא לפועל. בנוסף, לדעתי היה עליו להתחתן איתה. כלל לא ברור מה היה גורלה של תמר מבחינה משפחתית לאחר שהתברר מה עשתה. האם יהודה לקח אחריות על ילדיה ועל עליה? גורלה של אשה בודדה בחברה המקראית היה רע ומר.