פיספוס

וכעת אני פונה לכתיבה בניסיון להצליח לפרוק את הכעס הכבד, שאינו נותן שום מזור, רק מחמיר ומקשה.
וכך קרה מה שקרה: לעת ערב פנה אלי ידיד שלי. סיפר על המפגש שחזר ממנו, שהיה מיוחד ביותר, ועל כך שאני לא הגעתי.
כלומר מה, זה היה היום? אבל ביומן אצלי לא רשום. הרי הייתי היום פנויה, והרכב לרשותי והזמן גם, והאוויר הקריר של הסתיו, רק לקום ולנסוע. ואני לגמרי שכחתי, כלומר לא ראיתי את זה רשום ביומן. ואיך זה יכול להיות, הרי רציתי, הרי תיכננתי, הרי רשמתי היכן שהוא.
והכעס, הו הכעס, התפרץ בבת אחת, ללא שליטה. דרך האגרופים המכים בעוצמה בשולחן. שוב ושוב. ואין פורקן. בא לי לשבור, בא לי לצעוק. כל כך רציתי להגיע. לא הגעתי. פיספסתי. ואנא מכם, אל תימנו בפני את כל המנטרות האלה שנכתבות כל כך יפה, על ידי מי שיושב רוגע ליד השולחן, שאם קרה זה כנראה אמור היה לקרות, וגם לבטח עוד יהיו מפגשים כאלה, ויש דברים גרועים הרבה יותר, ובכל מקרה זה עבר אז כעת עם המבט קדימה, ומה את יכולה ללמוד מזה.
די, לא רוצה. הכעס לא מוותר, הוא תובע את שלו, להתבטא, לנפץ, לשבור, לסעור, לזעזע. שום משפט, חכם ככל שיהיה, לא יעזור לך כאן. רצית, לא הלכת, פיספסת. כי את שכחנית, כי את לא מסודרת, כי את לא לומדת מן העבר.
על השולחן, ממש מול עיני, מונח דף טיוטה אני הופכת אותו ומוצאת את פרטי המפגש – היום, השעה, המקום, המארח, הטלפון שלו. הכל היה כאן לפני, מול העיניים, רק הפוך. אולי אתלה אותו על לוח המודעות, לדראון עולם.
ג'ניס ג'ופלין, הר געש מתפרץ. הכי מה שאני מרגישה כעת.
וכך קרה מה שקרה: לעת ערב פנה אלי ידיד שלי. סיפר על המפגש שחזר ממנו, שהיה מיוחד ביותר, ועל כך שאני לא הגעתי.
כלומר מה, זה היה היום? אבל ביומן אצלי לא רשום. הרי הייתי היום פנויה, והרכב לרשותי והזמן גם, והאוויר הקריר של הסתיו, רק לקום ולנסוע. ואני לגמרי שכחתי, כלומר לא ראיתי את זה רשום ביומן. ואיך זה יכול להיות, הרי רציתי, הרי תיכננתי, הרי רשמתי היכן שהוא.
והכעס, הו הכעס, התפרץ בבת אחת, ללא שליטה. דרך האגרופים המכים בעוצמה בשולחן. שוב ושוב. ואין פורקן. בא לי לשבור, בא לי לצעוק. כל כך רציתי להגיע. לא הגעתי. פיספסתי. ואנא מכם, אל תימנו בפני את כל המנטרות האלה שנכתבות כל כך יפה, על ידי מי שיושב רוגע ליד השולחן, שאם קרה זה כנראה אמור היה לקרות, וגם לבטח עוד יהיו מפגשים כאלה, ויש דברים גרועים הרבה יותר, ובכל מקרה זה עבר אז כעת עם המבט קדימה, ומה את יכולה ללמוד מזה.
די, לא רוצה. הכעס לא מוותר, הוא תובע את שלו, להתבטא, לנפץ, לשבור, לסעור, לזעזע. שום משפט, חכם ככל שיהיה, לא יעזור לך כאן. רצית, לא הלכת, פיספסת. כי את שכחנית, כי את לא מסודרת, כי את לא לומדת מן העבר.
על השולחן, ממש מול עיני, מונח דף טיוטה אני הופכת אותו ומוצאת את פרטי המפגש – היום, השעה, המקום, המארח, הטלפון שלו. הכל היה כאן לפני, מול העיניים, רק הפוך. אולי אתלה אותו על לוח המודעות, לדראון עולם.
ג'ניס ג'ופלין, הר געש מתפרץ. הכי מה שאני מרגישה כעת.
חג האהבה
ירח של טו באב
כמוהו כירח של כל טו בחודש.
לאהוב
מתאים תמיד
לקריאת הפוסט
חֲנֻכָּה
כְּשֶׁהָלַךְ הָאוֹר וְהִתְמַעֵט
בְּתַהֲלִיךְ קוֹסְמִי מֻפְלָא,
עָשָׂה הָאָדָם לְמַגֵּר
אֶת...
לקריאת הפוסט
ושוב שנה חדשה
כצמד טליים תמימים
בעשב הירוק, הפשוט.
לאלה אני מתגעגעת
לכאלה מייחלת.
מאחלת
שכזו תהיה
השנה הנכנסת
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
תמיד אמרתי לילדי: אתם יכולים לכעוס, לרגוז, ואפילו ברוגז עם כל אחד, אפילו ההורים.
רק עם עצמך אסור לך לריב (לכעוס/לרגוז וכו).!!!
והמפגש - עם אמנון בקר - אומן יוצר, שחקן, צייר, אצלו בסטודיו בקיבוץ יזרעאל. ההזמנה דרך בנו (אחאב) שמדי פעם מעלה, בבלוג שלו בקפהדהמארקר, סיפורים מרתקים מתוך זכרונותיו, כולל ציורים שלו. ושם, הייתי גם אמורה לפגוש חברה מהקפה, וגם חבר. והאיש והמקום והנוף והביחד, שבדיעבד הסתבר שהיה מיוחד ומהנה.
זה הפיספוס, הכל כך סתמי, שהיה בקלות יכול להימנע לו פשוט הפכתי את הדף שהיה מונח כל הימים אצלי על השולחן...
אני דווקא חושבת שהכי מרגיז כשאנו כועסים על עצמנו.השאר הרגעה כבר היתה.ועצות את יודעת בעצמך.חבל וזהו.
פשוט היה לי צורך לפרוק את הלא-רציונליות הזאת דרך הכתיבה, ובעקבותיה דרך השיתוף. ואני רואה שבהחלט יש בזה משהו מנחם..
אז לשם כך יצרה עבורנו הקידמה את הלוקסוס שניקרא פלאפון או סלאפון או טלפון
והם צמודים אלינו קרוב בכל עת ובכל שעה יותר מכל אהוב
ולגולם הזה מיתקן שאם מכוונים אותו ליום ולשעה הוא מנדנד לנו על הנשמה להזכיר לנו שיש לנו פגישה.
או שלא הבנתי כלום, ואז אשמח אם תסביר לי
מבחינתי, ג'אניס ג'ופלין, היא העיקר בפוסט. פעם מישהו אמר לי משהו, שבדקתי ואימצתי אותו,
מפני שהסתבר לי, שהוא די נכון לגבי, ולגבי הרבה אחרים. הוא אמר לי שמע, יש כעסים שנמשכים
עשרים וארבע שעות ואז הם עוברים. בעת כעס הגוף יוצר כימיקלים, שלוקח לו כעשרים וארבע
שעות להיפטר מהם, ובדרך כלל, אלא אם כן אדם מאמן את עצמו ומצליח, כך קורה. איני שוכח
אמירה זו, מפני שנוכחתי שהיא כה נכונה. איך להירגע יותר מהר? תלוי בכל אחד, את כנראה
מנסה לעשות את זה בצורת הפוסט הנוכחי, קרי, כביכול העברת הכעס לאחר, על ידי קבלת
משובים ממנו. כל טוב לך, בהצלחה ושבת שלום.
לפני הכל אני שמחה שכך אתה רואה בג'ניס ג'ופלין. עוצמתית, שרה מעומקי הבטן את האמת שלה.
וכעת, בעניין רגשות כעס ודומיהם - אני בהחלט מקבלת כל מה שכתבת, ונכון הבחנת בדרכים שלי להשתחרר, ויש גם ההיצמדות לשיר הזועק-בוכה העוצמתי.
כך או כך, במקרה הזה, התחברתי היטב לרגשות.
מה שאחד רואה כשקר, יכול להיות אמיתו של אחר.