הספק והסקרנות

יום אחד הגיע טונג אל נהר, נהר שנהג לחצות מידי יום. אך הפעם, כשהגיע אל המקום ראה שהסירה בעזרתה היה חוצה, איננה. אנשים נוספים שהיו במקום, פרשו לצלו של עץ וחיכו עד שתשוב הסירה.

אך טונג התחיל להזיע. הוא החזיק בתפקיד חשוב וכל איחור שלו היה גורר סיבוכים רבים. ראו אותו האנשים שהוא לחוץ ואמרו לו: מה הבעיה? אם אתה כל כך לחוץ,לך אל האיש בסחבות היושב תחת העץ ההוא.

הביט טונג וראה בקצה השדה איש שנראה מנומנם, ישוב תחת עץ. "הוא לא כמו שהוא נראה" אמרו האנשים בחיוך מסתיר סוד, "ספר לו את סיפורך ולבטח יוכל לעזור לך".

רץ טונג המבוהל אל האישה "מנמנם" ובשצף מילים מבולבלות פרש לפניו את מצוקתו. פתח האיש המנומנם חצי עין מצועפת. "לא הבנתי כלום מה אתה צריך?" "

אני חייב לעבור את הנהר עכשיו" צווח טונג על סף היסטריה. "הא, זהו?" אמר האיש "הגש לי את דש בגדך".

שרבט משהו על פיסת עלה, קיפל אותו וקשר בקצה בגדו של טונג ההיסטרי. "זהו, כעת תוכל לחצות את הנהר בהליכה. רוץ לדרכך, אך על תתפתה לקרוא את הרשום בפתק".

שמח טונג ורץ אל המים. כשהגיע לאמצע הנהר החלה הסקרנות לנקר ברואשו. מה כתוב שם? מה כוחו של העלה? ודברים מסוג זה.

כשכמעט הגיע לגדה השנייה, לא עמד בסקרנותו ופרם את הקשר בבגד, פתח את העלה בציפייה גדולה וקרא בקול את המילה הבודדה שהייתה רשומה עליו : "אמון".

כשקרא את המילה,התכווצו גבותיו,עלתה המחשבה במוחו והספק ניקר בלבו : "אמון? מה, זה הכל"?

באותו רגע חש את רגליו מאבדות את יהציבות ובבת אחת שקע וצלל במים. לכן אומרים: "הספק מכלה את הנשמה".

כולנו, מלאים ספקות. טרם חווינו, טרם ראינו, טרם טעמנו אבל בספקות אנחנו חזקים: הבה ננסה להיות קצת פחות ספקניים, קצת יותר בעלי אמונה, כי אם נחפש את הכנות, נחפש כוונות טובות ולא נחטט במעשיהזולת - ייטב לכולנו